ג'סיקה מירנדה: "הוא היה כל מה שהיה לי ועכשיו אני לומדת לחיות מחדש"
- מערכת ניוריויסטה
- Apr 29
- 5 min read
Updated: Apr 29
מערכת ניוריוסיטה | ראיון | 29 באפריל 2025
ג'סיקה מירנדה דוגמנית ומשפיענית שכל מה שחלמה זה בית קטן עם אהבת חייה וקריירה דוגמנות זוהרת במקביל ללימודי תואר.
אבל מאז השביעי באוקטובר, משהו בה נשבר. השם שלה עדיין מוכר אבל היום הוא מלווה גם בסיפור של שכול, של חור בנשמה, של חיים שהתהפכו בשנייה. בן זוגה, אהבת חייה, נרצח באותו בוקר ארור. ומאז – שום דבר כבר לא חזר להיות כשהיה.
היא לא ויתרה, לא קרסה. היא קמה בכל בוקר ומנסה, נאבקת על כל נשימה. אבל הכאב, כמו צל, מלווה אותה לכל מקום.
"אני ובן בשניות האחרונות של חייו," היא אומרת בקול שקט. "עשר ושתיים עשרה דקות. עד הנשימות האחרונות שלו. לא ידעתי שזה הסוף... אבל הייתי שם. עד הרגע האחרון."
כך מתחיל הסיפור שג'סיקה מירנדה בחרה לשתף – סיפור על אובדן, על הקשר העמוק שנקטע באכזריות, ועל הדרך שבה היא מנסה להחיות את עצמה מחדש, יום אחרי יום.
מתי פעם אחרונה דיברתם?
"אני ובן בשניות האחרונות של חייו עשר ושתים עשרה דקות עד הרגעים האחרונים עד הנשימות האחרונות שלו לא ידעתי שזה הנשימות האחרונות שלו אבל עד הרגע האחרון מאוקטובר עשר ושתים עשרה דקות."
עברה שנה מאז כבר הצלחת להקל את כל מה שקרה?
"לא אני חושבת שזה דורש עוד תהליך מאוד מאוד מאוד ארוך ומכולנו כמדינה יקח לנו המון זמן לעכל (ולהבין את מה שקרה אני באופן אישי משווה את זה לשואה, ממש לשואה ועד היום אנחנו מתקשים להקל את מה שקרה בשואה משהו שהוא לא נתפס אני חושבת שיקח לנו עוד המון המון המון זמן הזמן עושה משהו, הוא מחלחל אבל יקח לנו עוד הרבה זמן."
בשניה עולמה נפל, ג'סיקה מצאה את עצמה לבד בבית מפורקת ועם הלב שבור ""מצאתי את עצמי צורחת, לטלפון, לעצמי. הולכת מצד לצד. בהרגשה, הרגשתי שאני שניה מהתקף לב. לא ידעתי מה זה השקט הזה שאני שומעת, אבל הרגשתי. היינו מחוברים, מאוד."
מה עשית באותו הרגע? הצלחת לגלות עוד משהו על מה שהיה וקרה?
"התקשרתי לאמא שלי. לא תפקדתי. משהו בסיסי וברור כמו לחייג למשטרה ולמדא, לקח לי כמה רגעים. לא הצלחתי לחשוב. החיים נעצרו. אמא שלי איפסה אותי ומהר מאוד נכנסתי למוד תפעולי. מחייגת למד״א, משטרה, איתורן לאתר את המיקום שלו. שמתי בצד הכל כדי לנסות ולהציל אותו. הבנתי שאם אני אשב ואבכה, זה יכול להיות על חשבון החיים שלו ואני חייבת להתאפס."
מאז מה שקרה חזרת לביתכם?
"לא העזתי לחזור. ב7 באוקטובר יצאתי לחפש אותו (לבד) בציפייה לחזור לשם איתו יחד. יצאתי באותו ערב קשוח ומאז לא חזרתי חודש ימים. לא הייתי מסוגלת לחזור לשם בלעדיו. עד היום, זה כמו עצם בגרון. רק לראות את השלט אשקלון או את כביש 4 לכיוון דרום מעביר בי תחושות שלוקחות ממני את השקט. הרגשה נוראית כזו בלב שאני מעדיפה להדחיק - ולא מאחלת לאף אחד. "
שיתפת ברשתות החברתיות שאת היית באותה תקופה בלימודים, חזרת ללמוד?
"אחרי שנה, שסירבתי לשמוע על זה, החלטתי לתת לזה צ׳אנס. ולנסות. אבל הראש עדיין לא במקום. הגעתי למבחנים שוב ומצאתי את עצמי
בוהה בקירות ובוכה. לא מבינה מה אני עושה שם. למה הוא לא מתקשר לאחל לי בהצלחה? ובשביל מה אני עושה את כל זה? ניסיתי. אני עוד לא שם. אני נורא נורא נורא מנסה, ממש השבוע ניסיתי לחזור, עשיתי מבחן מחר קודם כל בשביל עצמי בשביל התחושות מסובלות שלי שאני צריכה לקום ולעשות משהו גם כי זה נורא חשוב להורים שלי גם כי זה נורא חשוב לבן ואני לא חושבת שהוא היה רוצה לראות אותי מוותרת אחרי כל מה שהוא השקיע בשבילי ולמעני ולתואר. הוא עושה מעל ומעבר כדי שזה יקרה ואני רוצה להוציא את זה לפועל בשבילי, בשבילו, בשביל ההורים."
באילו רגעים בן הכי חסר לך?
"אני רוצה להגיד שהוא לא חסר לי כי הוא מלווה אותי כל היום ואני מרגישה את הנוכחות שלו כל היום ממש 24/7 אני מרגישה שיש לי איזה שומר ראש כזה מאחוריי לפעמים אני מסתובבת כאילו אני מרוב שאני מרגישה את הנוכחות שלו לראות אם הוא נמצא. אני רוצה להגיד אבל זה לא בדיוק המצב הוא חסר מאוד מאוד מאוד כמה שאני מרגישה את הנוכחות שלו הוא פשוט חסר בהכל, בהכל, כי הוא מילא כל כך הרבה תפקידים אצלי בחיים מאהבה הכי גדולה שלי ועד לחבר הכי טוב ועד לאבא המגונן , לחברה לשופינג הכל, פשוט היה בכל התפקידים בחיים שלי. אז הוא פשוט חסר מהכל. "
"הייתי כל כך רחוקה מלהבין את מה שקרה, אני לא חושבת שאי פעם הייתי יכולה להיערך לזה," היא אומרת עכשיו, בקול שהזמן רק עיצב אותו יותר. "בשלב מסוים, אחרי שבן נרצח, כל העולם שלי התמוטט. החיים עצרו. לא הייתה לי ברירה, אלא להתחיל להילחם מחדש, להילחם בתוך עצמי."
אבל זה לא היה תהליך מידי, לא קל. כל שלב היה קשה יותר מהקודם. "אחרי שישה חודשים של כאב אינסופי, ביום רגיל, בוקר כמו כל בוקר, התעוררתי כמו בכל יום, התחלתי לומר את ברכות השחר. הדמעות ירדו לי כמו תמיד, אבל פתאום משהו השתנה. הרגשתי את זה. פתאום הבנתי שאני צריכה להודות על מה שיש לי גם כשהכאב היה כל כך חזק. יש לי הורים מדהימים, אני בריאה, ויש לי אנשים שאוהבים אותי. דברים שבשגרה היינו לוקחים כמובן מאליו. התחלתי להבין שזה לא מובן מאליו בכלל."
היא בחרה לחיות, לבחור בחיים למרות כל מה שקרה. אבל היה משהו שדרש ממנה יותר -לחזור לדגמן. זה לא היה פשוט.
"זה היה קשה. קשה מאוד. חזרתי בזה, לאט לאט. כשעמדתי מול מצלמה, הרגשתי את זה בכל חלק בגוף איך לשחק אותה שמישהו מצליח, שמישהו שמח, כשהלב שלך נשבר כל הזמן מחדש. לא ידעתי איך לחייך באמת. היינו צריכים לשחק את המשחק הזה של הכל בסדר, והמציאות הייתה כל כך רחוקה מזה. זה היה קשה, זה עדיין קשה, אבל כל חזרה כזו מזכירה לי את מי שאני. את מה שאני אוהבת, את מה שאני שווה."
והדיסוננס נשאר. הלב שלה כל הזמן מתמודד בין השניים -החיים בחוץ והכאב בבית.
"בילויים עם חברים, לצאת לעולם זה היה כאילו שאני מצליחה לעבור את היום, להעמיד פנים שהכל בסדר. אבל כשחזרתי הביתה, הכל היה שונה. הכל. כל יום הרגיש כמו סבל מתמשך. כל בילוי, כל חוויה, פתאום לא היו מספיק. כי בבית, הוא לא היה שם."
ואף על פי כל זה, ג'סיקה לא עצרה. לא נתנה לעצמה להישאב לשם, למרות שהכאב כל הזמן היה שם, בצל. היא בחרה לא לוותר, בחרה להילחם, לא רק בשביל עצמה, אלא גם בשביל כל מה שבן השקיע בה ובמענה.
צילום- קרינה קובלנקו | סטיילינג- תהילה קרילקאר | מעצבים- תהילה קרילקאר, פקטורי 54, נוי כהן ארונוב, שלי דהרי, אביה יפת | איפור ושיער- שיר אגמי
Comments