מערכת ניוריויסטה | ראיון | 8 למרץ 2025
הן באו מעולמות שונים, אבל לכולן יש משהו משותף: הן הפכו את הניסיון שלהן לכוח, את הקושי להשראה, ואת הדרך שלהן למשהו שאי אפשר להתעלם ממנו. אוריאן, אחת המשפיעניות הבולטות בישראל, מספרת על היציאה מהארון ועל הדרך שעברה כדי לכבוש את הרשת. קורלי, שכבשה את הצופים ב”האח הגדול”, חושפת איך ילדות קשה הפכה אותה ללוחמת של החיים. יהלי, דוגמנית בתחילת דרכה, מתמודדת עם כאב אובדן היקר לה מכל מהטראומה של 7 באוקטובר. אדר, מעצבת אופנה, מוכיחה שאין דבר כזה חלומות בלתי אפשריים, גם אחרי שאיבדה את ידה בתאונת טרקטורון. ומאי, ניצולת נובה, משרטטת את הדרך חזרה לחיים אחרי מה שהפך ליום הנורא מכל.
ביחד, הן מציירות תמונה של עוצמה, השראה, ותקווה – ומזכירות לנו שאין אתגר שלא ניתן להפוך למנוע צמיחה.
קורלי יסמין לרוסה: כוח נשי ושייכות
קורלי יסמין לרוסה, בת שלושים פלוס, גרה בתל אביב עם אימה ואחיה. אימה, ילידת מאוריציוס, ואביה מגנה. הוריה העניקו לה רקע תרבותי עשיר שהשפיע רבות על תפיסת עולמה. בשנת 2024, היא הייתה אחת הדיירות הבולטות בבית האח הגדול, שם היא הפכה לדמות שמדברים עליה הרבה בזכות הכנות, העוז והחוזק שלה. במהלך השיחה איתה, היא משתפת בכנות ובפתיחות את הדרך שעשתה, הקשיים שחוותה, והשיעורים שהיא לומדת על עצמם ועל החיים.
קורלי, מה הביא אותך להחליט להיכנס לבית האח הגדול?
"אני הגעתי לתוכנית מתוך רצון להרגיש שייכת, להרגיש חלק ממקום מסוים. הייתי צריכה מקום כזה שבו יראו אותי על כל מי שאני ולא יתייגו אותי. בבית האח הגדול ניסיתי למצוא את השייכות הזו, וזה עבד לי בצורה מפתיעה. פתאום, אני לא "הם", אני "אנחנו". הרגשתי שהציבור מקבל אותי."
"החשיפה הייתה מאוד קשה בהתחלה. פתאום כל פרט בחיים שלך נמצא מול כולם, וזה היה מוזר."
האם הייתה תחושת שייכות מיידית, או שזו הייתה חוויה מפתיעה בשבילך?
"הופתעתי. אפילו אחרי שהבנתי שבאתי לשם כדי להרגיש חלק מהקבוצה, קיבלתי גם את תחושת השייכות הזו בצורה שלא ציפיתי לה. כולם הציעו לי "אל תגידי אתם, תגידי אנחנו", והם הראו לי שאני חלק מהם. זו הייתה חוויה מאוד מחזקת ומרגיעה."
ילדות שלה, מספרת קורלי, היא זו שעיצבה אותה בכל אספקט של החיים. היא לא מסכימה להסתיר את הקשיים שעברו עליה, את הכאב וההישרדות. "הייתי ילדה להורים מאגרים, שעברה תקיפה מינית. כל זה עיצב אותי," היא מסבירה, אך מיד מוסיפה: "זה עיצב אותי לטוב, אבל יש גם את הרע. אנחנו לא מתעסקים ברע, רק בטוב". היא מדברת על איך אותה ילדות קשה הפכה אותה למי שהיא היום – אדם חזק ועמוק."
איך הרגשת עם החשיפה האישית שהייתה לך בבית האח הגדול?
"החשיפה הייתה מאוד קשה בהתחלה. פתאום כל פרט בחיים שלך נמצא מול כולם, וזה היה מוזר. אתה לא רגיל שכל כך הרבה אנשים מכירים אותך, את הבעיות שלך, את הפגיעות שלך. לא ציפיתי שיהיה לזה מחיר כזה, אבל בסופו של דבר אני שמחה שעשיתי את זה בשביל עצמי."
אז את לא מצטערת שהשתתפת בתוכנית?
"לא, אני שמחה שעשיתי את זה. זה עיצב אותי, וזה נתן לי הרבה מאוד כוח פנימי. גם לימד אותי לקבל את עצמי בצורה טובה יותר. זה היה צעד חשוב בשבילה."
אחרי החוויה בבית האח, איך את מרגישה לגבי הקריירה המוזיקלית שלך?
"הייתי כל כך אובססיבית על זה שכולם ישמעו את המוזיקה שלי, חשבתי שזה מה שאני צריכה לעשות. אבל אז פתאום קיבלתי כיף חרדה, והבנתי שאני צריכה לעצור. היום אני רוצה לעבוד על המוזיקה שלי בצורה רגועה יותר, ולשים את הדגש על מה שיעשה לי טוב. לא לעשות דברים רק בשביל לקבל תשומת לב או להוציא משהו החוצה."
האם יש משהו שהיית רוצה להשיג בעתיד? איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
"אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים במאוריציוס, בבית קטן עם ילדים, אישה עסקים שעובדת על עצמה ומגשימה את החלומות שלה בצורה טבעית. חשוב לי לחיות את החיים בצורה אותנטית. אני לא רואה את עצמי במרכז העניינים, אלא במקום שבו אוכל להיות מי שאני באמת."
מה המסר הכי חשוב שתרצי להעביר לאנשים שעברו קשיים דומים לשלך?
"המסר שלי הוא לא לוותר. לא לוותר גם כשקשה, דווקא אז, תתעמק בקושי הזה. תחבק אותו, אל תברח ממנו. בסופו של דבר, הטוב יגיע – זה ייקח זמן, אבל בסוף כל אחד מוצא את הדרך שלו."
איזה מסר את רוצה להעביר ליום האישה?
המסר שלי ליום האישה הוא: אנחנו כוח. נשים הן כוח בלתי רגיל, וזה דבר שצריך להאמין בו כל הזמן. לסמוך על עצמנו, להאמין באינטואיציות שלנו, ולזכור שהכוח שלנו הוא עצום. כל אישה, בכל מקום, היא גיבורה בעיניי."
הכוח שלה, האנרגיה שלה, וההבנה העמוקה שהכול אפשרי אם יש אמונה – כל אלו הופכים את קורלי לדמות מרתקת שמעוררת השראה.
מאי חייט : סיפורה של הישרדות, אמונה וכוח נפשי
ביום שישי, ה-7 באוקטובר 2023, מאי חייט לא שיערה לעצמה שהיום הזה ישנה את חייה לנצח. במהלך היום היא חוותה את הרגעים הקשים והמפחידים ביותר שיכולים לדמיין, כאשר הפכה לעדות למעשי זוועה, אך גם לאומץ, כוח רוחני ועזרה שהצילה את חייה. היא פתחה את ליבה לשוחח על ההתמודדות שלה עם אחד האירועים הנוראים ביותר בהיסטוריה של ישראל, והמסר שהיא רוצה להעביר לעולם.
כשהיא מספרת על היום האיום ההוא, העיניים שלה עדיין מתמלאות בהתרגשות. קשה לדמיין שמישהו עבר את כל מה שהיא מתארת – ורובנו לא רוצים לדמיין. מאי מספרת על הרגעים הקשים ביותר שחוותה, ועל הכוחות הפנימיים שהיו חייבים להילחם כדי לשרוד.
הרגע הראשון שצף בראשי הוא של הרגשה בלתי ניתנת לתיאור – פחד, כאב, פחד נוסף. יש רגעים שאי אפשר להסביר. כשהיא מתחילה לדבר, אני מבינה עד כמה היא הייתה במקום שבו החיים שלה, הרגעים שלה, התערבבו בשתיקה מוחלטת, רגעים שבהם המילים כבר לא אומרות כלום.
את זוכרת את הרגע שבו הבנת שמשהו נורא קורה? איך זה התחיל עבורך?
"את האמת, הייתה לי תחושה לא טובה מהרגע שקמתי בשישי בבוקר. כמובן, לא חשבתי לרגע שזה מה שיקרה, אבל התפללתי לה׳ בהדלקת נרות שיחזיר אותי הביתה בשלום. 10 דקות אחרי שהתחילו הטילים כבר הבנתי שיש פה משהו אחר. הכל השתנה ברגע."
הדברים שהיא אומרת פשוט לא נתפסים. איך מישהו יכול לשמוע את היריות האלה, את ההמולה, ולסבול את החרדה הפיזית שמאיימת על הגוף שלך
מה היו התחושות הראשונות שלך כששמעת את היריות?
"פחד ואימה מטורפים שלא ידעתי שאפשר לחוות. הגוף שלי התפתל, ותחושה שהנשמה רוצה לצאת מהגוף מרוב שהיא לא יכולה לשאת את הפחד הזה. זה היה בלתי נתפס."
איך ניסית להימלט? מה עבר לך בראש ברגעים האלו?
"ברגע שהרגשתי שהכל אבוד, החלטתי לקום ולרוץ, לא להכנע. אמרתי לעצמי 'גם אם את מתה, לא בכניעה. תלחמי כמה שאפשר'. זה היה הרגע שבו החלטתי לא לוותר."
היית עדה לזוועות נוראיות. איך את מצליחה לעבד את מה שראית?
"ראיתי זוועות שלא חשבתי שאראה בחיי. זוועות שגם בסרטי אימה לא רואים. אני חושבת שכמו שה׳ הציל אותי שם, הוא ממשיך לשמור על הנפש שלי. יש פלשבקים, חלומות והריח של הדם עדיין מגיע כל כמה זמן, אבל אני מתרכזת בנס ובשליחות שלי מאז אותו מקרה."
האם היה רגע שבו הרגשת שאין לך סיכוי לשרוד?
"כן, בהחלט. בחפ"ק משטרה, כששמענו את כל היריות והשוטרים יצאו להסתער, ממש ראיתי תמונה שלי עם כדור בראש, וזה מה שגרם לי לרוץ ולא להכנע. וכשהוציאו אותי מהבור לכמה שניות, חשבתי שהם הולכים לשחוט אותנו שם."
כמעט נחטפת – מה קרה בדיוק ברגעים האלה? איך הצלחת להימלט?
"מהרגע שהבנתי שהם חוטפים אותנו, השלכתי על ה׳ והאמנתי בכל ליבי שהוא יוציא אותי משם. התחלתי מלחמה פסיכולוגית עם ראש החוליה. לא הראתי להם פחד, לא הראתי קורבנות וזה שיחק לטובתי. כשהם באו להעלות אותי לרכב, הרכב לא הניע, הרגשתי את השמירה החזקה שיש עליי."
זה היה רגע שבו כל הלחץ הזה, כל המתח, לא היה שווה שום דבר. משהו בה אמונה החזיק אותה, הציל אותה.
האם מישהו עזר לך בדרך? האם היו רגעים של חסד בתוך התופת?
"בוודאי. אבי דדון היה 'היד מלאך שנשלח אליי'. אם הוא לא היה צועק מהשטח, אני לא יודעת אם הייתי נשארת להתחבא באמבולנס המוות. הנהג שהסיע אותנו והציל אותנו מההדף של הארפיג׳י, ועד היום אני לא יודעת מי הוא. ועודד אברג׳ל, שהיה ללא רוח חיים כשהגעתי להתחבא תחת הבמה, הפנים השלוות שלו נתנו לי ביטחון. כמובן, לירון ברדה, אחותי, שהיא המלאך השומר שלי. היו רגעים של חסד עם האנשים שהיו שם בשבילי."
כשהיא מדברת על האנשים האלה, קשה לי שלא להרגיש את ההכרת תודה הענקית שלה כלפיהם. כל אחד מהם הוא לא רק חלק מהסיפור שלה, אלא גם מההישרדות שלה.
כמה זמן היית במסתור, ומה נתן לך כוח להחזיק מעמד?
"סך הכל כל היום הזה נמשך 9 שעות בשטח. הדבר היחידי שהחזיק אותי היה האמונה החזקה שלי. כל הזמן דיברתי עם ה׳, התפללתי אליו, ידעתי שהוא יציל אותי. ידעתי שהוא שם."
מה הדבר הכי קשה שראית או חווית באותם רגעים?
"הרצח של אבי, הגופות, האיברים וידויי הריגה שראיתי מול עיניי. זה היה בלתי נתפס."
עכשיו, כשהיא אומרת את זה, אני מבין שהמילים האלו לא ייצגו את הרגעים האלה, לא משנה כמה ניסיתי לחשוב עליהם.
איך הרגשת ברגע שהבנת שאת ניצלת?
"לא הרגשתי שניצלתי עד הרגע שהגעתי הביתה למשפחתי ב-23:00 בלילה. לקח לי הרבה מאוד זמן לעכל את מה שקרה שם."
איך את מתמודדת היום עם הזיכרונות? יש משהו שמחזיק אותך ומחזק אותך?
"כמו שאמרתי, אני מתמקדת באמונה שלי ובשליחות שלי. האמונה חזקה, והכוח שאני מקבלת מהאמונה ממשיך לשמור עליי גם אחרי מה שעברתי."
האם קיבלת תמיכה מספקת אחרי האירוע? מה הכי עזר לך בתהליך השיקום?
"לצערי לא. המדינה לא יודעת להתמודד עם המחדל של עצמם. קשה לי להבין איך אחרי כל מה שעברנו, עדיין אין את התמיכה שאני צריכה. ההתמודדות עם המערכת היא הקשה ביותר."
היא לא מחפשת רחמים, אלא מנסה להבין איך מה שקרה לה יוכל לשרת אותנו. המשמעות של הסיפור שלה היא הרבה יותר ממה שהיא עצמה עברה – היא מציעה מורה דרך לאנושות כולה.
מה המסר שלך לאנשים ששומעים את הסיפור שלך?
"גן עדן וגיהנום זה עניין של תודעה. האמונה חזקה מצילה מהכל. כל מה שקורה לנו קורה תמיד לטובתנו העליונה, גם אם באותם רגעים הכל נראה שחור. כל אחד מאיתנו יכול לשנות את גורלו, אם רק יאמין בעצמו ובאמונה."
איך האירוע הזה שינה אותך ואת השקפת עולמך?
"אתה פתאום מבין מה חשוב באמת. כמה זמן בזבזת על שטויות, על דעות של אחרים. פתאום המוות לא מפחיד. כל רגע הוא חשוב, וצריך לנצל אותו לחיים של אכפתיות, אהבה ואחדות."
מה היית רוצה שהעולם יידע על מה שקרה בנובה?
"בנובה השטן פגש בטוב הכי טהור. החושך הכי גדול חילל את האור הכי בוהק. אנחנו חייבים לזכור ולהנציח את אלו שנרצחו. הם היו מלאכים, והם תמיד יהיו איתנו."
איך את רוצה שיזכרו את החברים שאיבדת?
"לירון ברדה, אחותי, נרצחה כי היא לא הסכימה להפקיר את הפצועים. היא חיה כל רגע כאילו זה האחרון, וזו הדרך בה אני רוצה שהיא תיזכר."
והיום, שנה וחצי אחרי, איך את מתמודדת בחיי היומיום שלך? חזרת לשגרה הקודמת שלך לפני האירוע?
"לא חזרתי לשום דבר מהחיים הקודמים שלי. עזבתי את העבודה, פיניתי את הדירה, מכרתי את הריהוט. הכל שונה, גם אני. אני משקיעה את כל כולי בהנצחה, בהרצאות ובחיזוק אחרים."
הסיפור של מאי חייט הוא לא רק סיפור הישרדות, אלא סיפור של אמונה בלתי ניתנת לשבירה, כוח נפשי שאין לו תחליף, ונחישות להמשיך הלאה. מאי מציינת שכל יום הוא מתנה ושהיא לא מתכוונת לקחת את הזמן הזה כמובן מאליו.
אדר כהן: עוצמה פנימית והגשמת חלומות
אדר כהן, בת 27 מאשדוד, היא מעצבת אופנה בתחום השמלות כלה וערב, בעלת סטודיו אישי בעיר, ומנחה הרצאות השראה לנוער. בעקבות תאונת טרקטורון קשה במקסיקו, אדר איבדה את ידה, אך לא את רוחה. מאז, היא לא רק שיקום את חייה הפיזיים אלא גם הפכה מקור השראה עבור אחרים. בשיחה פתוחה עם אדר, היא משתפת את הסיפור שלה, את הקשיים וההצלחות שבדרך, ואת המסר שהיא רוצה להעביר.
אדר, ספרי לנו על התאונה הקשה שעברת במקסיקו. איך זה שינה את חייך?
"לפני שנתיים עברתי תאונת טרקטורון במקסיקו, תאונה ששינתה את כל חיי. איבדתי את היד, והייתי בין חיים למוות במשך שעות רבות, ללא שום עזרה. הדבר שהציל אותי היה חוסם עורקים מאולתר שעשיתי לעצמי והנחישות שלי לחזור למשפחה שלי. אחרי 8 שעות, פוניתי לבית החולים, ובסופו של דבר, אני לא יודעת איך, הגעתי לכאן כדי לספר את הסיפור. זה היה רגע מאוד קשה, כי אף אחד לא עזר לי, אפילו שוטרים שהיו במקום."
לאחר השיקום, אדר חזרה הביתה, אך מצאה את עצמה במציאות שונה לחלוטין: "החזרה הביתה הייתה מאוד קשה. יצאתי מהבית כבן אדם אחד, וחזרתי בן אדם אחר. לא הצלחתי לצאת מהבית, סבלתי מכאבים, התקפי חרדה ודיכאון. היו לי המון שאלות: איך אחזור לעשות את הדברים שאני אוהבת? איך אחזור לתפור?" היא מדברת על התקופה הזאת בכאב ובצורה מאוד כנה "החודשים הראשונים היו מאתגרים מאוד, במיוחד עם ההתמודדות הפיזית והנפשית. מצד אחד, לא ציפו ממני לכלום, מצד שני, הייתי צריכה להתמודד עם המגבלות החדשות ועם הכאב הפיזי. המצב לא היה פשוט."
אדר לא שוקלת את התשובה האולטימטיבית לשאלות הקיומיות שהציפה את עצמה: "ההבנה הכי גדולה שלי הייתה שהחיים הם לא כוס תה, אלא מסע. אני לא יכולה רק לוותר, זה לא עובד ככה."
היו רגעים שהרגשת שאין לך כוח להמשיך?
"כמובן, היו ימים קשים. כשאת מקבלת נכות באמצע החיים, את פתאום נולדת מחדש. את לומדת איך לאכול ביד אחת, לפתוח בקבוק ביד אחת, דברים שפעם היו טריוויאליים. התחלתי לגלות שיטות ודרכים להתמודד עם כל דבר. עם הזמן, התחלתי להרגיש יותר כוח פנימי ויותר רצון להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת. זה הפך להיות אתגר, ובסופו של דבר, גם הזדמנות."
אדר לא רק שמצאה דרך להתמודד עם הקשיים האישיים, היא גם לא ויתרה על המטרה שלה- עיצוב אופנה. "העיצוב הוא לא רק מקצוע, זה החיבור שלי לעולם. אני חושבת שהתחום הזה הוא בדיוק מי שאני", היא אומרת. "האהבה שלי לעיצוב התחילה בגיל צעיר. כל שמלה שאני יוצרת היא חלק ממני, מהמסע שלי. זה לא רק עיצוב, זו גם הדרך שלי לבטא את עצמי. כל דבר שאני עוברת הופך להיות חלק מההשראה שלי. כל שמלה שאני יוצרת היא לא רק יצירה, אלא גם דרך להעביר את הסיפור שלי, את התחושות שלי, את העולם הפנימי שלי. אני חושבת שדרך האופנה אני יכולה לבטא את עצמי בצורה הכי טובה."
לאחר שעברת את התאונה, איך ראית את עצמך והאם זה שינה את הדרך בה את רואה את העולם?
"אחרי התאונה הרגעים הכי קשים היו כשאף אחד לא האמין שאני אצליח לחזור לחיים הרגילים. אבל זה גם נתן לי כוח להבין שאני יכולה להתמודד עם אתגרים קשים. אני לא רואה את עצמי כמי שצריכה להוכיח משהו, אלא כמי שרוצה להראות שעם כוח רצון ואמונה אפשר להתגבר על כל מכשול. זה שינה לי את הדרך בה אני רואה את העולם – פתאום אני מבינה את הערך של כל דבר קטן, של כל יום, של כל רגע. אני לא מרגישה שאני מסכנה או מוגבלת, אלא רק מחוזקת יותר."
איזה מסר היית רוצה להעביר לאנשים שעוברים קשיים דומים?
"המסר הכי חשוב שאני יכולה להעביר הוא לא לוותר. כל אדם יכול להתמודד עם אתגרים קשים, אם הוא רק מאמין בעצמו. אם אני הצלחתי, כל אחד יכול. אני רוצה להראות שהמגבלות שלנו הן רק במחשבה, ושאפשר להמשיך ולחיות חיים מלאים ומספקים, גם אחרי התמודדות עם טרגדיות."
איך הרגשת כשהתחלת לעסוק בתחום שמלות הכלה והערב, במיוחד אחרי כל מה שעברת?
"ההתחלה הייתה מאוד מאתגרת, במיוחד אחרי התאונה. זה היה נראה לי כאילו לא אוכל להמשיך לעבוד במקצוע שלי, בתור מעצבת אופנה, אבל לא ויתרתי. תמיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. גם אחרי התאונה, לקחתי את הידע והכישרון שלי, ועשיתי את זה עם הרבה יותר תשוקה ורצון להוכיח לעצמי שאני יכולה. פתיחת הסטודיו שלי הייתה הוכחה לכך שלא משנה מה קורה בחיים – אני לא אוותר."
"אני מקבלת כל הזמן הודעות מבחורות שעוברות כל מיני אתגרים נפשיים ופיזיים," היא אומרת. "הן הרבה פעמים מתייעצות איתי, הן אומרות לי שאני מאוד מחזקת אותן. הרבה פעמים הן מחזקות אותי בעצמן.
מה את מאחלת לעצמך לעתיד הקרוב?
"אני מאחלת לעצמי להמשיך להגשים את החלומות שלי. אני רוצה להמשיך להקים את העסק שלי, לפתוח עוד סטודיו, ולהמשיך לעבוד עם אנשים שמאמינים בי. אני גם מאחלת לעצמי להמשיך להיות מקור השראה לאחרים ולהעביר את המסר שלי – שגם אחרי אתגרים, אפשר לפרוץ קדימה."
הסטודיו של אדר כהן הוא עדות לכוחה של התמדה ולפוטנציאל הבלתי מוגבל שטמון בכל אדם. דרך ההתמודדות שלה עם הקשיים והאומניות, אדר הפכה להיות סמל לכך ששום דבר לא יכול לעמוד בפני הרצון להצליח ולהגשים חלומות.
אוריאן ספיבק – הדרך שלה אל עולם הרשתות והקבלה העצמית
אוריאן ספיבק, אישה טרנסית בת 27, היא כיום אחת הדמויות הבולטות ברשתות החברתיות, ומובילה בתחום עיצוב השיער והאיפור. עם יותר מ-300,000 עוקבים בטיקטוק, היא לא רק אישה טרנסית שזוכה לפופולריות רבה – היא גם מקור השראה עבור רבים שמרגישים שהם לא שלמים עם עצמם. לאוריאן יש מסר ברור: קבלה עצמית היא המפתח להיות שלם עם הגוף והנפש, והיא משדרת את המסר הזה בכל מקום שבו היא נמצאת.
אוריאן לא חשבה שתהפוך לדמות מוכרת ברשתות החברתיות. "הייתי כל החיים שלי עסוקה בשיער, בעיצוב ובדברים של נשים. בילדותי הייתי משחקת בברביות ולא עם הבנים, היה לי תמיד קשר חזק לנשיות," היא אומרת. בגיל 19, אחרי שסיימה את בית הספר והחלה להיכנס לעולם הקהילה הגאה, היא החליטה לשנות את הדרך בה היא תופסת את עצמה, וכך התחיל השינוי המגדרי שלה.
"והכרתי כל מיני חברים ואנשים ואת כל העולם הזה של הקהילה, אז הייתה לי חברה שהתחיל את השינוי, והיה באלי גם יום אחד להתחפש איתה לבת, והלכנו למסיבה, התחפשנו לבנות, ובאותו יום כשחזרתי הביתה פשוט הבנתי שאני הולכת להיות טרנסית וכבר באותו יום, כבר יום אחרי כאילו אמרתי לאמא שלי והתחלתי בעצם את השינוי המגדרי. אבל תמיד היו לי מחשבות על לעשות ולהיות נשית ולהתעסק בדברים נשיים, כי זה פשוט בער בי, כל הנשיות הזאת."
המעבר שלה לא היה פשוט, ולקח זמן עד שהיא הרגישה שלמה עם המראה שלה. "בהתחלה, הייתי נראית ממש כמו בן עם פאה, והיה לי קשה מאוד. היה פער בין איך שאני הרגשתי בראש לבין איך שאני נראיתי מבחוץ. זה היה אתגר לא פשוט, אבל אני שלמה עם זה עכשיו. לקח כמה שנים של הרבה שינויים והיום אני מרגישה שאני נראית טוב ואני שלמה עם הגוף שלי."
"אמא שלי עזרה לי מאוד, עשתה כמעט הכל בבחינת השינוי שלי וגם המשפחה שלי מאוד תמכה והייתה שם וממש היו הגב שלי . אני לא יודעת איך הייתי מצליחה להתמודד בלי התמיכה של המשפחה שלי," היא מספרת על ההתמודדות עם השינוי. "המשפחה שלי הייתה שם בשבילי לאורך כל הדרך, במיוחד אמא שלי. היא עזרה לי בכל השינוי הזה, גם כשהיה קשה ובלתי אפשרי."
האם יש פעמים שאת מרגישה שהסיפור שלך הופך להיות "תווית", או שאת מצליחה לשמור על איזון בין היותך אוריאן האישית לבין אוריאן המשפיענית?
" אני גאה להיות טרנסית זה המיוחדות שלי, לא לכולם יש משהו שמשפיע על החיים שלהם והשינוי שלי משפיע על החיים שלי חיצונית, נפשית והכל. אני יודעת שאם לא הייתי אישה טרנסית לא היו לי הרבה עוקבים, כי זה מה שמעניין את העוקבים, אבל אני גאה מאוד להיות טרנסית וחלק מהקהילה."
האם יש לפעמים תחושת אחריות או פחד?
"אני לא חושבת שיש לי אחריות או פחד, אבל היה מקרה פעם אחת שבה העליתי סרטון ומישהי רשמה לי שהיא עצובה. עניתי לה שאין סיבה להיות עצובה, שהחיים יפים ושכדאי לה להיות שמחה ומאושרת, ושהיא צריכה לחייך. היו כאלה שלקחו את זה למקום לא טוב, ונאלצתי למחוק את הסרטון כי קיבלתי תגובות שאולי הילדה הזו סובלת מהתקף חרדה או דיכאון, ושאני לא מוסמכת לתת ייעוץ כזה. לפעמים אני אומרת לעצמי, כמה מילים שלי יכולות להשפיע על מישהו. מאז כמובן הפסקתי לייעץ לאנשים בסגנון הזה. בנוסף, בגלל שאני מוכרת ויש הייטרים, יש מקומות שאני נמנעת מלהיות בהם, מתוך פחד שאולי יפגעו בי."
הפריצה של אוריאן התרחשה במהלך תקופת הקורונה, כשכולנו היינו תקועים בבית, גוללים בטיקטוק. היא הצליחה לנצל את הזמן הזה באופן מושלם, והגיעה לכ-150,000 עוקבים, מה שהוביל לפריצה שלה ברשתות החברתיות. בעקבות ההצלחה, היא החלה להיות מוכרת ברחובות, וילדים זיהו אותה. "הלכתי לפסטיגל עם חברים, ולא הצלחתי להתהלך בשקט. מלא ילדים ניגשו אליי, ומאז הבנתי שאני באמת מוכרת."
הצמיחה שלה ברשתות החברתיות לא הייתה משהו שהיא ציפתה לו. "אני לא ראיתי את זה מגיע, אבל אני לא סתם צומחת בגלל שאני טרנסית. אני צומחת כי אני מי שאני, ואני חושבת שזה חשוב שכל אחד יהיה שלם עם עצמו ויתקדם בכיוון שהוא מאמין בו. הרשתות החברתיות רק עזרו לי להוציא החוצה את מה שחשוב לי – את המסרים שלי."
"אני מרגישה שברשתות החברתיות האישיות שלי נבנתה מבעד כורחי בעיקר דרך הסרטונים הוויראליים שזה בעיקר הצחוקים ומי באמת עוקב אחרי יודע ושומע את המסרים שאני מעבירה אבל שאר האנשים הדעה שלהם עליי היא שאני טרנסית מצחיקה ומשוגעת שמקללת עם ציפורניים ארוכות וזה לא מפריע לי שיחשבו ככה אבל ברגע שהם באמת עוקבים אחרי הם מבינים את המסרים שאני מעבירה כמו- להשקיע זמן עם המשפחה, לפרגן, ולהיות נדיבים, להסתכל על הכוס המלאה, שמרגישים טוב נראים טוב ולהעריך את החיים."
למרות הדרך המורכבת שעברה, אוריאן חוותה לא מעט תגובות שליליות על רקע ההשתייכות שלה לקהילת הטרנסג'נדרים. "אני רוצה לשבור את הסטיגמה הזו שמישהו שיוצא עם אישה טרנסית הוא הומו. זה לא נכון. גברים הומואים לא נמשכים לנשיות, הם נמשכים לגבריות. צריך להפסיק עם ההכללות האלה."
משפיענית, את בוודאי נתקלת בתגובות מגוונות. איך את מתמודדת עם תגובות שליליות או עם אתגרים שקשורים לאפליה או חוסר הבנה?
"ההתמודדות שלי עם תגובות רעות היא כזו: הבנתי שיש רוע בעולם, שלאנשים לפעמים משעמם, ואני מעניינת אותם. כל עוד הם מגיבים לי, כנראה שאני מעוררת עניין, ואני מנסה לראות את הצד החיובי בזה. תמיד יהיו אנשים שיגיבו, ואני משתדלת להתעלם. אבל כשזה מגיע לאפליה או לחוסר הבנה, זה כן נוגע בי, ואני בוכה. אני מתקשרת לאמא שלי. לדוגמה, יש קמפיין שרוצים אותי אליו, אבל יש טרנסית אחרת שהם מעדיפים, ולא יקחו את שתינו כי הם רוצים טרנסית אחת. לרוב אנחנו שם בשביל הגיוון, ולא תמיד רואים מעבר לזה."
מה היית רוצה שיגידו עלייך ביום מן הימים, כשאנשים יסתכלו אחורה על הקריירה שלך כמשפיענית?
איזה מצחיקה היא ויפה ואני מתה עליה."
לפני מספר חודשים יצא עלייך אייטם שחווית תגובות שאנשים הגיבו לך שאת לא יכולה להיות אמא, מה הייתה התחושה שלך שקראת את התגובות?
"התייאשתי ממין האנושי, אנשים כל כך סתומים והיה לי מאוד עצוב וקשה אבל עם זה שיש אנשים שתומכים והם איתי אז כל האנשים הרעים מתנדפים כמו אדים אחרי מקלחת."
כיצד את מרגישה על המאבק למען זכויות נשים טרנסג'נדריות?
" אני לא היחידה במאבק הזה כל העמותות עם זה "טרנסיות ישראל" , "האגודה", או זה איגי פרויקט גילה״ שהם עושים כל כך הרבה למען הקהילה המדהימה שלנו ואני נכון שזה ויראלי וזה כיף אבל הם עושים הרבה ואני מוסיפה קצת.״
לפעמים אנחנו שופטים מאוד מהר אנשים, למשל שאנחנו יושבים מול טלוויזיה ויש אישה שיוצא לה קצת השומן בצד ואישה תגיד 'יואו איזה שמנה והיא בעצמה שמנה. לפעמים אנשים מגיבים לי באינסטגרם תגובות מזעזעות ' שהם ירו לי בראש', 'שירביצו לי' , 'שמגיע לי למות' ולרוב לאנשים האלה יש להם משפטים מהתנ"ך בביו או כיפה או הם הורים כבר, השינוי יגיע ברגע שאנשים לפני שהם יגיבו הם הסתכלו על עצמם."
מה לדעתך הדבר שהכי לא מבינים לגבי טרנסג'נדרים, במיוחד בתחום האופנה או הדימוי הציבורי?
"כל תעשיית האופנה בעצם מנוהלת על ידי הקהילה הגאה, יש המון טרנסיות או ג'ייז שהם מעצבי אופנה או סטייליסטים ואני חושבת שצריך להקשיב לנו יותר כי לנו את החוצפה ואת האומץ ואת הביטחון להתלבש איך שבא לנו. גם אם זה אומר נגיד שמישהי מחליטה שהיא טרנסית שמה פאה ויוצאת לרחוב זה גם הצהרה אופנתית . להיות שלם עם עצמך זה הדבר הכי אופנתי שיש."
אם היית צריכה לנסח את המשמעות האישית שלך למילים "קבלה עצמית", איך היית מגדירה את זה?
"ביטחון עצמי. אני חושבת שביטחון עצמי יכול להגיע בהרבה דרכים, עם יישור של בנאדם שמיישר אותך או המראה החיצוני, אם נגיד אני מאופרת מסודרת הולכת למספרה יש לי ביטחון עצמי. ברגע שאתם אוהבים איך שאתם נראים זה קבלה עצמית.
אוריאן חושבת שחשוב לאנשים להיות פתוחים עם הסיפור שלהם, אך רק אם יש להם את הכלים להתמודד עם ההשלכות. "אם יש לו ביטחון עצמי גבוה, והוא מרגיש שהוא יכול להתמודד עם כל התגובות הרעות, אז כמובן, שיהיה פתוח ושיספר את הסיפור שלו. אם אין לו את הביטחון הזה, אז לא. הרשתות החברתיות חושפות אותך בצורה מאוד אינטנסיבית, ולכן צריך לדעת להתמודד."
כשנשאלה מה המסר שלה לילדים או אנשים שלא שלמים עם עצמם, היא לא מהססת: "מה הייתי ממליצה לילד צעיר או לאדם שלא שלם עם הגוף שלו? מה הייתי אומרת לו? קודם כל, הייתי אומרת לו שזה משתפר. לפעמים אנחנו נמצאים במצבים שלפני הפריצה הגדולה, לפני ההשלמה. אם מישהו מרגיש שהוא צריך לשנות את האסתטיקה שלו, את המשקל, את אור הפנים או את השיער, תמיד אפשר לעשות דברים כדי לשפר את ההרגשה ואת המראה. הייתי ממליצה להיות רחמן כלפי עצמך, כי לפעמים אנשים, איך אומרים באנגלית? הם מבקרים את עצמם הכי חזק. צריך להיות בחמלה. כשאנשים יהיו בחמלה כלפי עצמם, הם גם יהיו בחמלה כלפי אחרים. זה משהו שאני מאוד מאמינה בו, והאמת היא שאני לא פרפקציוניסטית בכלל. אני בן אדם שלא שואף לשלמות. למדתי פשוט להיות שלמה עם עצמי, ואם ניסיתי לכוון למקום מסוים ולא הצלחתי, זה בסדר. זה עובר, ואני זורמת עם זה.
אוריאן ספיבק, עם הדרך שלה וההצלחה שלה, לא רק מראה לעולם מה זה להיות אישה טרנסית, אלא גם כיצד להיות שלם עם עצמך, לקבל את השונה ולהפיץ את המסר של קבלה עצמית בכל מקום שהיא נמצאת.
ראיון עם יהלי סוזין - מבעד לעיניה
בשיחה כנה ומרגשת, יהלי סוזין חושפת את חוויותיה בעקבות המלחמה, ההתמודדות עם אובדן חברים קרובים, והאופן בו היא מצליחה לשמור על איזון בין חייה האישיים והמקצועיים. השיחה נוגעת גם בדרכה בעולם הדוגמנות, אתגרי הקריירה שלה, והכאב האישי שהיא חוותה – הכל במילים פשוטות וישירות.
בבוקר ה-7 באוקטובר, יהלי הייתה בביתה כשפרצה המתקפה."ההתחלה הייתה מאוד מבלבלת, כמו אצל כולם. רגע של חוסר הבנה של מה באמת קורה," היא מספרת. "עברו רק כמה שעות וכבר עליתי על מדים. בבית הייתה המון חוסר ודאות – אח שלי בכלל לא היה בבית, הוא היה אמור לנסוע לנובה. בהתחלה לא ידענו אם הוא נסע או לא, והטלפון שלו היה כבוי. לצערי, גילינו מאוחר יותר ששלושת החברים הכי טובים שלו נרצחו שם."
"איבדתי חבר מאוד טוב, איליי עזר. אחד הדברים שהכי עזרו לי להתמודד היה הקשר עם המשפחה שלו. המשכנו את השבעה עוד חודשים אחרי, ויצרנו מעגל תמיכה שלא נשבר עד היום. יש לנו קבוצת וואטסאפ שנקראת LIVE LIKE ELI, שבה אנחנו משתפים זיכרונות, מעלים תמונות, ונשארים ביחד. זה נותן כוח."
יום אחרי האסון, יהלי כבר חזרה לבסיס, אבל היא מספרת שזה לא היה פשוט "היה לי מאוד קשה להכיל את הסיטואציה. הרגשתי דיסוננס – כולם בצבא, כולם נרתמים עכשיו למדינה, אז למה לי יש את הזכות בכלל להתלונן? נכנסתי למקום מאוד לא טוב נפשית. אבל אחרי כמה ימים, תפסתי את עצמי ואמרתי: אני לא יכולה להישאר כאן במצב הזה. הבנתי שאני צריכה למצוא דרך להתמודד."
איך התחלת את הדרך שלך בעולם הדוגמנות? מה גרם לך להתעניין בתחום הזה מלכתחילה?
"זה היה משהו שתמיד היה סובב אותי. מאז שהייתי ילדה, אנשים תמיד אמרו לאמא שלי שצריך לקחת אותי לדגמן. לא באמת חשבתי על זה הרבה בהתחלה, אבל אחרי שראיתי שההצעות מתחילות להגיע, החלטתי לנסות. זה פשוט הרגיש נכון, אז זרמתי עם זה."
בעולם הדוגמנות יש לא מעט אתגרים. איך את מצליחה לשמור על איזון בין הקריירה האישית לבין עיסוקים נוספים, במיוחד לאור המלחמה?
"האתגר הכי גדול עבורי זה לשמור על איזון. הדוגמנות היא עולם שהוא מאוד תובעני. לפעמים יש ימים שאני לא אוהבת את איך שאני נראית, וזה משפיע עליי. אבל אני כל הזמן מזכירה לעצמי שהדבר הכי חשוב זה לא איך אני נראית, אלא איך אני מרגישה עם עצמי. אני צריכה להיות שלמה עם עצמי, גם בימים שאני לא במיטבי. חשוב לי לדעת שאני אוהבת את מי שאני."
כששאלתי אותה איך היא מאזנת בין הקריירה לדברים אחרים בחיים, במיוחד בתקופה כזו, היא הדגישה את החשיבות של יציבות אישית. "חד משמעית אני רואה את עצמי מתפתחת לעוד כיוונים. אני כנראה אתחיל תואר באוקטובר הקרוב. לא כולם חייבים ללמוד, אבל אני מרגישה שזה חשוב שיהיה לי משהו נוסף בחיים, שלא תלוי רק במראה שלי. העולם הזה נראה מאוד זוהר מבחוץ, אבל זה הרבה עבודה – שעות ארוכות בצילומים, בגדים מחליפים בקצב מסחרר. זה לא תמיד ורוד. יושבים לאכול ארוחת צהריים, ואז מיד חוזרים לבגדים הצמודים, להיות כאילו הכול טוב."
"אני חושבת שגם מלכות היופי לא תמיד שלמות עם עצמן. אבל בסוף, אני עושה שינויים בעצמי לא בגלל מה שאומרים עליי – אלא כי אני אוהבת את עצמי. לא בגלל הדוגמנות."
איזה מסר את רוצה להעביר לאנשים שעוברים קשיים דומים למה שעברת, במיוחד לאור המצב במדינה?
"להישאר אופטימי."
יהלי סוזין היא דוגמה לכוח, עוצמה ונחישות – בין אם זה בשדה הקרב, מול המצלמה או במסע האישי שלה. עם עבר כואב, הווה מלא אתגרים ועתיד מלא שאיפות, היא מוכיחה שאפשר להמשיך קדימה, כל עוד שומרים על אמונה, אהבה עצמית ואופטימיות.
צילום- קרינה קובלנקו | סטיילינג- סאוסן לאלא | אסיסטנטית סטיילינג- תהילה קרילקאר | מעצבים- זוהר סימון, מאיה קדמי, נוי כהן, גאיה לוי, ליאן פארס יובל בינאמו, מיטל פירסט, קרן וולף, אביה יפת | מאפרות - שיר אגמי , נועה רוזן , עדי קרוננפלד | מעצבות שיער- מלי בנקס, מור חי | סושיאל מדיה - שני רוזוליו, יערה מיקיי, ליהי לזרוביץ׳, ילין בורו, אמה זריהן
Comentarios