האסוציאציה הראשונה שעולה לכולנו לראש, כאשר חושבים על מחוכים, היא לבוש של נשים המאפיין את ימי הביניים עד ראשית המאה ה-20. המחוך היה בעבר פריט לבוש אופנתי שדרכו עוצב גוף האישה. האם מחוכים מתאימים גם למאה ה-21? האם משתמשים בהם גם היום או שהם יצאו לגמרי מהאופנה? האם מדובר בפריט לבוש שמגביל את האישה או שמא למחוך יכולה להיות אמירה חברתית?
יום האישה (8/3) הוא הזדמנות מצוינת לבחון זאת. סטודנטים לעיצוב אופנה מהמרכז האקדמי ויצו חיפה יצרו פרויקט מחוכים ייחודי, דרכו הם מבקרים תופעות חברתיות ותרבותיות לצד עיסוק בהפרעות הקשורות לדימויי גוף שונים.
מימין הדגם של פאטמה דבאח , משמאל הדגם של יובל בארי | צילום – נוהא חאג
קורס הסטודיו "לחופש נולד/ה - התמחות במחוכים", הוא קורס קונספטואלי מתקדם (שנה ג), הנלמד לראשונה במחלקה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצו חיפה ותוצריו יוצאי דופן.
את הקורס מוביל איהב ג'יריס, מרצה חדש במחלקה. "עבודותיו של איהב וכן תחום המחקר האקדמי שלו היו הסיבות העיקריות להחלטתי לצוות אותו לקורס החדש" מספרת רחל גץ-סלומון, ראש המחלקה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצו חיפה ומוסיפה "זאת כיוון שהוא מתמחה בעשייתו במבנים מחוכים ותחום המחקר שלו כולל התייחסות מעמיקה בהיסטוריה של החזייה ומכשירי החזקת הטורסו הנשי. שותפה להנחיית הקורס היא מרינה מוחין שאחראית על הצד הטכני והיא מהמומחיות בארץ בבניית מחוכים. במהלך הסמסטר עמלו הסטודנטיות על דגם אחד שמבטא באופן מובהק התייחסויות קונספטואליות למחוך, מתוך חקירה היסטורית ותיאורטית של האובייקט. במסגרת הקורס פיתחו הסטודנטיות חומרים בתוך מעבדה חומרית, שהובילה לתוצאות מרשימות במיוחד".
קבלו 5 דגמים של הסטודנטים המבקרים תופעות חברתיות ותרבותיות שאנו חווים בשנים האחרונות וגם משפיעות על נשים לאורך ההיסטוריה. המחוכים שיצרו מתכתבים עם העידן הפוסט מודרני והפוסט פוסט מודרני של המאה 21, תוך התייחסות לטכנולוגיה וברגישות לשינויים תרבותיים וחברתיים.
שני הפרויקטים הראשונים שנדבר עסקו על שינוי האקלים והנזקים הסביבתיים.
יובל בארי בפרויקט SKIN העוסק בתעשיית הבשר והעור ובאבסורד שהסטודנטית הטבעונית רואה בכיסוי העור שלנו בעור של יצור חי אחר. ההשראה העיצובית נלקחה מטבלאות קצבים. "השמלה כולה עשויה ביופלסטיק שיצרתי בתהליך של בישול מאגר- ג׳לטין צמחי המופק מאצות ים. בתהליך החקר החומרי רציתי ליצור חומר טבעי ומתכלה שיחקה מרקם של עור אדם" משתפת בארי.
גם הסטודנטית פאטמה דבאח בפרויקט Take me to the sea היה עשוי כולו מחומרים “טבעיים”. הפרויקט נוצר בהשראת האמן ויק מוניז ומדבר על זיהום הים. "במשך שבועות הלכתי לים ואספתי פלסטיק שנזרק על החוף במטרה להעביר אותו תהליך מחזור. גרסתי, צבעתי והמסתי את הפלסטיק. דרך הפרויקט אני רוצה להביע מחאה וביקורת על החברה שלנו שמשאירה אחריה פסולת וגורמת לכולנו "לשחות" בו" משתפת דבאח. הקולקציה בנויה מפסולת ממחוזרת שנועדה לתת ביטוי לסערה ולכעס של הים על כך שאנו מזהמים אותו. "הצלליות בהן השתמשתי בקולקציה נועדו לייצר תחושה שהים כאילו "מקיא" עלינו בחזרה את הפסולת" מוסיפה דבאח.
מימין הדגם של דימה חורי, באמצע הדגם של קתרין נאדר דיב ומשמאל הדגם של נורמן עאסי | צילום – נוהא חאג
הדגמים הנוספים התמקדו בדימוי האישה והרגשות והגוף המחבר בניהם.
נורמן עאסי בפרויקט CATCH ME המתעסק בגוף האדם שבנוי משלד קשיח שמטרתו להחזיק ולהגן על כל האיברים הרגישים והחשובים בגוף. "התרגום שלי לנושא בא לידי ביטוי באמצעות שימוש בטקסטיל רקום של חוטי צמר קלילים ודקים הרומזים לחלק החלש בגוף שצריך תמיכה, בעזרת הרשת שמדמה את השלד הקשיח. רשת הברזל משמשת תמיכה חזקה לכל חוטי הצמר שהופכים להיות בעלי משמעות רחבה יותר בזמן שהם רקומים עליה.
קתרין נאדר דיב בפרויקט כוחו של הרגש המתמקד בויטראז'. "מבחינתי ויטראז' נחשב כאוסף צבעוני שמתחבר יחד ומצליח להוציא החוצה אור שמשקף את כל מה שיש בפנים . לכל צבע יש משמעות. הויטראז' הוא אוסף של חלקים וצורות, בדומה לרגש שגם הוא אוסף של מקרים וסיטואציות. הדבר מתבטא בקולקציה שיצרה קתרין נאדר דיב, דרך הצבעים, החומרים והצלליות בהם השתמשה.
דימה חורי בפרויקט שופוני שהושפע מעולם הניתוחים הפלסטיים דרך חיבור לסיפורה האישי שמתחיל בבובת הילדות האהובה עליה הבראץ."כשהייתי ילדה ברחתי לחדר שלי והתבוננתי בבובה האהובה עליי בראץ. הראש הגדול שלה והעיניים המוגזמות הם שהביאו אותי לעסוק בנושא של גוף שמצד אחד הוא לא אנושי ומצד שני כל הזמן חלמתי להיראות כמו אותה בובה" משתפת חורי. בעידן בו אנו חיים, שליופי הנשי מיוחסים בליטות וקימורים שמדגישים איזורים מסוימים בגוף, כמו חזה בולט ו/או אגן רחב. הניתוחים הפלסטיים שמתבססים על חומר חיצוני בתוך הגוף האנושי ורק תופסים תאוצה היו ההשראה ליצירת דגם שעשוי מדבק חם שעבר כל מיני תהליכי עבודה. בפרויקט יצרה דימה חורי מערכת לבוש שעוטפת את הגוף הנשי ומצליחה להדגיש וליצור בליטות והגזמות המעידות על יופי נשי כפי שהוא נתפס בשיח עכשווי, כמו למשל השפעת הקרדישיאנס עלינו.