נוצות, גלאם ולוק מינימלי: דניאלה חלפון זוהרת בין ג'יג'י ובלה במסלול ויקטוריה'ס סיקרט 2025
- מערכת ניוריויסטה
- 13 hours ago
- 5 min read
Updated: 20 minutes ago
מערכת ניוריויסטה | ניוז | 16 באוקטובר 2025
15 באוקטובר 2025, ניו יורק. העיר שכבר ראתה אינספור רגעים נוצצים ידעה לזהות אחד מיוחד כשהוא מתרחש. אורות זהובים, כנפיים עצומות, מוזיקה שנשמעת כמו פסקול של חלום, ויקטוריה'ס סיקרט חזרה. אחרי שנים של שתיקה מתמשכת, ביקורת ציבורית והבטחות לשינוי, המותג האייקוני חזר אל הבמה המרכזית, נחוש להזכיר לעולם מי המציא בכלל את הקונספט של “שואו” בעולם האופנה.
את התצוגה פתחה הדוגמנית ג'סמין טוקס ובצעד אחד, היא כבשה את המסלול ואת הלבבות. טוקס צעדה בשמלת רשת זהובה, כנפיים שנראו כמו קונכייה של ונוס ובבטן הריונית של חודש תשיעי שבלטה ברכות מתחת לבד הנוצץ. הגוף שלה, החיוניות שלו, השילוב בין עוצמה ורכות כל אלה גנבו את ההצגה כבר מהשנייה הראשונה. אבל היא לא הייתה ההפתעה היחידה על המסלול.
כדורסלנית העל אנג’ל ריס והמתעמלת האולימפית סוני לי, שתי נשים שבאו מעולמות הספורט ולא מעולמות המסלול שזכו לכותרות ברחבי העולם כספורטאיות המקצועיות הראשונות שמצעדות אי פעם בתצוגה של המותג. לצדן הופיעה גם שחקנית הסדרה “אופוריה”, ברבי פריירה, שרשמה הופעת בכורה מפתיעה ומרשימה במיוחד.
כמו תמיד אצל ויקטוריה'ס סיקרט, ההלבשה התחתונה היא רק חלק קטן מהתמונה. התצוגה כולה היא מחזה תיאטרלי, כמעט קרקסי, שבו הנצנוץ, המוזיקה והשמות הגדולים משתלבים יחד למפגן כוח של ממש. לאחר הפסקה ממושכת בצל ביקורת על חיפצון וקידום אידיאל יופי בלתי מושג שהובילה לניסיונות לא מוצלחים במיוחד לחדש את המותג ברוח “פוליטיקלי קורקט”, נראה שהאימוץ המחודש של ויקטוריה'ס סיקרט הושלם.
העולם ממהר לברך על הגיוון שהוצג- מגוון מידות, צבעי עור ופרצופים שונים על המסלול, גם אם מתחת לפני השטח לא הרבה באמת השתנה. אולי דווקא זה סוד הקסם של ויקטוריה'ס סיקרט: היא מצליחה לשקף את רוח התקופה בדיוק מושלם, גם כשהיא נראית כאילו היא לא משתנה כלל. כעת, כשהעולם שוב חוגג מראה נוצץ, חושני ולא מתנצל. המותג חוזר להיות הסמן של הפנטזיה, הפעם עם נגיעות עדינות של מודעות חברתית, כל עוד הן לא מפריעות להנאה הצרופה שבצפייה בנשים יפות בהלבשה תחתונה.
בהובלת הבמאי האמנותי אדם סלמן, נבנתה התצוגה כמסע חזותי לאורך יום שלם – מבוקר רך ועד ערב דרמטי – כשהיא מחולקת לשישה פרקים: מעבר לזוהר הכללי, הפרטים הקטנים הם שהפכו את התצוגה של ויקטוריה'ס סיקרט השנה למופע בלתי נשכח. כל לוק נראה כאילו תוכנן בקפידה כדי לאזן בין נוסטלגיה לעידן החדש של נשיות מודעת לעצמה. בתמה של First Light, המסלול התמלא בבדים שקופים בצבעי ענבר, זהב וקרם, שסוננו דרך אורות חמים ויצרו תחושת שחר על העור. דוגמניות עטו שכבות דקות של טול מנצנץ וכנפיים בהירות שנראו כאילו נוצרו מקרני שמש.
בחלק של Bombshell המותג חזר לשורשים, תחרה עדינה, גזרות מחוך מדויקות, ורוד בועט וניחוח של נוסטלגיה לאייטיז. המחוכים הוצמדו לגוף בקווי מתאר מושלמים, תחתונים בגזרת “V” הבליטו את הקימורים, ונעלי עקב דקות זהרו מתחת לאורות. דוגמניות כמו אדוט אקץ’ ובלה חדיד צעדו בביטחון כמעט תיאטרלי – מחוות עדינות לאייקוניות של פעם, אבל עם עדכון מודרני.
כשנכנסה האווירה הצעירה של PINK Halftime Show, המסלול התמלא בצבעים אנרגטיים – פוקסיה, טורקיז, כסוף ובמראה שמחבר בין ספורטיבי לזוהר. דניאלה חלפון (22), שעשתה היסטוריה ושצעדה לראשונה על המסלול בתצוגת ה־PINK Halftime Show בלוק מלא חיים שכלל קפוצ’ון, מכנסון כותנה קצר, חזיית ספורט מנצנצת ותחתון בגזרת V זוהר ונראתה זוהרת מתמיד והביאה לנו גאווה. הקהל הגיב בהתרגשות אמיתית והשם שלה הפך לאחד המחופשים ביותר בטיקטוק דקות אחרי שצעדה.
נציגות ישראלית בולטת על אחד המסלולים הנחשקים בעולם, בלב ניו יורק, רגע לפני שקולקציית “Angel Essentials” נוחתת גם בישראל.
ב־Hot Pursuit, הלוקים הפכו חושניים יותר – אדומים עזים, קטיפה מבריקה, רצועות עור דקיקות ואלמנטים מתכתיים שהדגישו את הגוף במדויק. חלק זה הרגיש כמעט כמו מחול של תשוקה, מלא עוצמה ותעוזה. אחריו הגיעה Magic Hour, רגע של רוך – בדי שיפון מתנפנפים בגווני שקיעה, זהב ורוד ולבנדר, עם כנפיים שיצרו תחושת תנועה גם כשהדוגמניות עמדו במקום. Black Tie חתם את הערב באלגנטיות דרמטית: תחרה שחורה, פנינים, מחוכים מדויקים וחצאיות טול מרחפות – רגע של קולנוע קלאסי על המסלול.
לאחר התצוגה, המדיה החברתית התלקחה. מיליוני צפיות בשידורים החיים ביוטיוב, אינסטגרם וטיקטוק, עם תגובות שנעו בין הערצה מוחלטת לבין דיון נוקב על המסר שמאחורי החזרה של ויקטוריה'ס סיקרט. מעריצים ברחבי העולם היללו את “השיבה של הגלאם האמיתי”, ואת היכולת של המותג להחזיר את הפנטזיה לעידן שמבקש ריאליזם. אחרים טענו שזו אותה נוסחה ישנה – רק עטופה בשפה מודרנית.
אך בתוך ים הדעות, היה ברור דבר אחד: הרגש חזר. אנשים הרגישו שהם שוב צופים באירוע, לא רק בתצוגה. הציוצים התמלאו בנוסטלגיה (“הרגשתי שוב בתיכון, רואה את המלאכיות של פעם”), לצד תגובות של דור חדש שגילה את הקסם לראשונה (“זה מרגיש כמו סרט, אבל אמיתי”). באינסטגרם התמלאו סרטונים בעריכות מהירות של ג'סמין טוקס צועדת בבטן הריונית, של ברבי פריירה מחייכת לקהל, ושל דניאלה חלפון זוהרת באור ורוד־כסוף.
לצד התגובות החמות, לא חסרו גם ביקורות פחות אוהדות. חלק מהמעריצים והמבקרים טענו שהזוהר הקלאסי של ויקטוריה'ס סיקרט, זה שהפך את התצוגות שלה לאגדיות, נעלם כמעט לחלוטין. היו שטענו שהחיפוש אחר “גיוון ומודעות חברתית” הוביל לפעמים ללוק פחות דרמטי, ששילוב הבדים והשכבות הרבים הוריד מהעוצמה הוויזואלית המסורתית. “זה מרגיש כאילו הנוצץ קצת נבלע”, צייצו כמה משתמשים ברשתות החברתיות, אחרים הוסיפו שהמסלול הפך מעט מחושב מדי, עם פחות תחושת פנטזיה ויותר הצהרה מודעת.
למרות זאת, רבים אחרים ציינו כי דווקא השילוב בין הפנטזיה המסורתית לבין נגיעות מודרניות, הכוללות כנפיים, נוצצים והצבעוניות של PINK, יצר תחושה חדשה ומרעננת – סוג של זוהר מודרני, מותאם לעידן שבו הצופה מחפש גם נוכחות, גם יופי וגם משמעות חברתית. הדיון הזה, כמעט כמו התצוגה עצמה, הפך את הערב למרכז תרבותי שמדבר על השילוב בין מסורת לחידוש, בין עוצמה לאסתטיקה, בין חלום למציאות.
מעבר לבדים, הנצנוץ והכנפיים, התצוגה הייתה גם חגיגה מוזיקלית. הופעות חיות של מיסי אליוט, מדיסון ביר, קרול ג'י ולהקת הקיי־פופ TWICE הפכו את הערב לאירוע רב־חושי. הבמה נצבעה בוורוד, בזהב ובאורות דינמיים – כל אחת מהאמניות הביאה את הוויב הייחודי שלה, והאנרגיה באולם הרגישה כמעט מחשמלת.
בין הקהל נראו שרה ג'סיקה פרקר, הלנה כריסטנסן, קלואי סביני, פטריק שוורצנגר וללה פונס, לצד שורה ארוכה של אנשי אופנה, תרבות ומוזיקה שבאו לראות מקרוב את מה שנדמה היה כקאמבק הגדול ביותר של השנה.
עם סיום הערב, כשהקונפטי הורוד התערבב בזהוב והאורות דעכו לאט, התחושה הייתה אחת: ויקטוריה'ס סיקרט אולי השתנתה אבל לא איבדה את עצמה. הרשתות החברתיות געשו, הסרטונים מהתצוגה צברו מיליוני צפיות, והתגובות נעו בין הערצה מוחלטת לנוסטלגיה לאותה תקופה שבה הכול היה פשוט נוצץ יותר.
ואולי, דווקא בעידן שבו הכול נבחן בזכוכית מגדלת של משמעות, זו בדיוק הסיבה שאנחנו עדיין נמשכים אליה. כי ויקטוריה'ס סיקרט, לטוב ולרע, תמיד ידעה להציע משהו שאף אחד אחר לא מצליח להעתיק: פנטזיה שלא מתנצלת על עצמה.
Comments