רעבות מדי בשביל למרוד: רזון מעולם לא היה קשור למידה
- נוי נווה
- Aug 28
- 4 min read
מאת נוי נווה | טור דעה | 28 באוגוסט 2025
אם מחר בבוקר כל הנשים בעולם היו אוהבות את עצמן - כמה תעשיות היו קורסות?
לפני כמה ימים קפץ לי סרטון של אסתי גינזבורג מדברת על החוויה שלה כדוגמנית בשנות האלפיים. גינזבורג התחילה את הקריירה שלה בגיל 14 הרך. כשההורמונים התחילו לשנות את הגוף שלה באופן טבעי לחלוטין - הפידבקים השליליים התחילו לזרום. היא לא ראתה כמה היא יפה, כמה היא חזקה או שהיא אחת הדוגמניות הישראליות המצליחות בעולם בתקופה ההיא. היא ראתה את מה שהסוכנים שלה הראו לה - משקל.
אידיאל היופי משמש כוח כלכלי שמניע אינסוף תעשיות. כל עוד נשים מרגישות “לא מספיק”, מישהו מרוויח מזה כסף. העיקרון פשוט: אישה שמשקיעה אנרגיה אינסופית בלהיראות כמו שמצופה ממנה, היא אישה שמוסחת מהכוח החברתי והכלכלי שיכול להיות לה. במקום זה, האובססיה למשקל משרתת כלכלה שמוכרת מוצרים, מדיה שמייצרת קליקים, ותרבות שמחזיקה נשים עסוקות במשקל שלהן במקום להתעסק במה שבאמת חשוב.
באג אלפיים: שיעור בטראומה קולקטיבית
בתחילת שנות האלפיים, להיות אישה היה גיהנום. מדורי רכילות התמלאו בתמונות של בריטני, ביונסה וג'סיקה סימפסון. הכותרות היו ברוטאליות: “עלתה במשקל?”, “נראית כמו פרה”, “חזירה בביקיני”, לצד משחקי מילים פוגעניים ופירוט התפריט היומי שלהן.
מדובר בנשים צעירות ובריאות במידות 36-38 - מידות שמוגדרות היום ממוצעות לחלוטין. בשרשור רדיט אחד נכתב משפט שהדהד לי בראש: "אני זוכרת שגם אני חשבתי שהן שמנות בטירוף. היום אני מסתכלת על תמונות מפעם וקולטת כמה השקר היה משכנע".
הכותרות האלו לא נועדו רק להצחיק ולהגחיך; הן לימדו דור שלם שהדרך היחידה להיות ראויה במרחב הציבורי - היא לא לתפוס יותר מדי ממנו. אם אפילו בריטני (!) מקבלת על הראש על כל גרם שהיא עולה או יורדת, המשחק אבוד מראש.
וזה ממש לא במקרה. אידיאל היופי של תחילת שנות ה-2000 נבנה ותוכנן להיות בלתי אפשרי. חוסר שביעות רצון תמידי הזין את תאוות הבצע המפלצתית של תעשיית היופי - דיאטות, ניתוחים פלסטיים וטיפולים אסתטיים, מכוני כושר, מגזינים, אופנה מהירה, קוסמטיקה, ועוד הרבה שאני אזכר בהם אחרי שהמאמר יתפרסם.
עסק משומן
אז מי בעצם נהנה מהסבל הזה? האמת, כולם חוץ ממני ומכן.
תעשיית הדיאטות לבדה מגלגלת מעל 200 מיליארד דולר בשנה. אופנה מהירה נמכרת יותר כשהגוף הטרנדי משתנה ודורש מלתחה חדשה. עמודי רכילות וערוצי חדשות חיים על טראפיק מהשפלה.
אם להיות פיירים, זה לא אשמתם בלבד. זה עניין שהתחיל ממש מזמן. בתקופות קדומות שבהן היה קשה להשיג אוכל, אישה עסיסית הייתה אישה שיש לה אוכל - ולכן האידיאל היה נשים מלאות. בתקופת הרנסנס נשים השתמשו ברעלים כמו עופרת וארסן להבהרת העור, כי מי שלא בשמש כנראה לא עובדת (ומי שלא עובדת - עובדים בשבילה).
במאה ה־19 היו לא מעט נשים שניסו להידבק בשחפת כדי לזכות במראה חלושס. שוב, עניין של עושר ומעמד. במאה ה־20 אידיאל היופי עבר לשיזוף, כי מי שיכולה לבלות חודש בשמש כנראה חיה טוב. ובשנים האחרונות, גוף “חטוב ובריא” הפך לאידיאל - גם הוא יקר וזמין רק למי שיש לה זמן, כסף וגישה לאוכל אורגני, תוספים ושיעורי פילאטיס מכשירים.
האידיאל משתנה, השיטה לא. כל אחד מהטרנדים האלה משרת מטרה כלכלית נטו.
בשנה-שנתיים האחרונות הגלגל חוזר אחורה, ומהר מדי: הג’ינס הנמוך, המסלולים שמתמלאים שוב בדוגמניות כחושות, והשיח התקשורתי סביב "הרואין שיק 2.0". אז מה נשתנה הטרנד הזה? הפעם יש לנו סיי כצרכניות.
אם בשנות האלפיים המדיה הובילה אותנו עיוורים ומבויישים, תור הזהב של הבודי פוזיטיב בעשור האחרון בוודאי השאיר חותם. מפורסמות ומשפיעניות שמדברות על דימוי גוף בריא יצרו לעצמן פלטפורמה להרים דגל אדום ברשתות החברתיות, ואולי בפעם הראשונה גם משקפת את האמת הרדיקלית שהגוף שלנו הוא לא מוצר.
דור ה־Z: ציניות בריאה בעולם חולה
ג'ן זי גדל על הטראומה של שנות האלפיים והוא הרבה יותר חכם. אחיות גדולות שהתמודדו עם הפרעות אכילה, אמהות ששנאו את ההשתקפות במראה בגלל כתבות בעיתון, הסרטונים הקשים שצפים פתאום בטיקטוק, כל אלו הם עדות חיה למה צריך להדוף את הגל הזה בכל הכוח.
אבל יותר מזה, אנחנו חיים בעידן שכבר אי אפשר להאמין למראה עיניים. אם פעם נשים השוו את עצמן למגזינים, ב-2025 האויב אפילו לא באמת קיים. עוד ועוד דוגמניות AI צצות בעולם, עם עור מושלם בלי נקבוביות, מותן שלא יכולה לתמוך בשלד אנושי ופרופורציות לא מציאותיות.
זה יהיה צבוע מצידי להגיד שזה נורא כי אני עצמי יוצרת תוכן אופנה ב-AI. אבל זו בדיוק הנקודה - לראשונה אי פעם בהיסטוריה האנושית, יש לופ במערכת.
זה לא אומר שהם חסינים. האלגוריתם מחניק עם עוד ועוד דיאטות מטורפות והלחץ קיים - אבל יש להם כלים להתמודד. הומור ציני, חשיפה של טריקים בתעשייה, ביקורת לא מפולטרת וקהילות של תמיכה הדדית. לא משנה כמה ג'ינסים נמוכים יציפו את הרשת, הם לא ישטפו את הזיכרון של טיירה בנקס משפילה נשים צעירות בתוכנית "הטופ מודל הבאה".
עתיד של שובע?
זה רחוק מלהיות הסוף. הגוף הנשי עדיין נמדד בפרמטרים הזויים, התרבות עדיין מכתיבה מה רע ומה טוב (או לפחות מה "פחות רע"). אבל המטבוליזם המואץ של סייקל הטרנדים דווקא נותן לנו כוח. אנחנו עדיין רואות את הנזק שכבר נעשה לפני 20 שנה, ומבינות את הנזק שעוד ייעשה אם נשב בשקט.
אולי עצם היכולת לדבר על זה היא כבר תקווה: אם בעבר נשים היו רעבות מדי בשביל למרוד, היום דווקא השובע - שובע ממניפולציות, שובע ממדדים מומצאים, שובע משיח משפיל - הוא זה שיצית את המרד הבא. כי בסוף השאלה היא לא מה יהיה הטרנד הבא, אלא אם נסכים להמשיך לשלם עליו בבריאות שלנו.
Comments