מיכאלה אלקין: "לא תכננתי לפתוח מותג. זה פשוט… קרה"
- מערכת ניוריויסטה
- Jun 11
- 12 min read
מערכת ניוריויסטה | ראיון | 11 ליוני 2025
יש אנשים שנולדים עם ניצוץ ויש את מיכאלה אלקין, מי שהיא הניצוץ עצמו. גדלה בבית עם שלוש אחיות, אבא אדריכל ואמא שהייתה קניינית אופנה ובעלת בוטיק בכיכר המדינה ארבעים שנה. אלקין שחקנית מגיל שמונה, אייקון נוער נצחי, שפרצה לבבות בתור טלי מ"ראש גדול" והפכה לדמות בלתי נשכחת של דור שלם. היום היא גם יזמית ובעלת מותג התכשיטים "ג'ימיני", שכובש לבבות בארץ ובעולם.
לאורך הראיון היא תחלוק זיכרונות מהילדות, רגעים מאחורי הקלעים של התהילה בגיל צעיר, וגם את אותו רגע מכונן בהוואי שבו הבינה שהיא עומדת לברוא לעצמה עתיד חדש, בתנאים שלה.
את תפקידה הראשון קיבלה בגיל שמונה, כששיחקה את דורותי בהפקת ענק של הקוסם מארץ עוץ. הכל התחיל משכנה שזרקה לאמא שלה מילה על אודישן. הילדה הקטנה לא ויתרה וההורים נכנעו.
"הם בכלל לא חשבו לקחת אותי, אני הייתי זו שהכריחה. ממש התחננתי. ואז, איכשהו, התקבלתי. זה היה מופע חנוכה, המון כוכבים, במה ענקית ואני פשוט עפתי על זה."
אבל ההתחלה המהירה לא תמיד הייתה קלה. דווקא ההצלחה הזו, הילדה שמצטלמת ומופיעה בזמן שחבריה לכיתה משחקים בהפסקה, הפכה אותה למוקד של בדידות.
“בעיקר בגלל שנכנסתי למשחק בגיל צעיר, אז הייתי מאוד מנודה חברתית. ילדים ממש התאכזרו אליי קרוב ל־12 שנים. כל תקופת היסודי.”
אז מיכאלה ברחה לעולם אחר. עולם שהיא בוראת בעצמה.
“מצאתי את עצמי בעיקר בורחת לעולמות הדמיון, לעולמות של סיפורים, בגדים, צבעים, עיצוב. תמיד התלבשתי שונה. הייתי מאוד שונה מכולם, גם כי נחשפתי לדברים אחרים וגם כי פשוט לא היו לי חברים עד גיל מאוד מאוחר.”
הבמה, דווקא, הייתה המקום שבו יכלה להיות כל מה שרצתה ולפעמים אפילו פשוט להיות, היא סיפרה שרוב הבגדים ששימשו בתפקדיה השונים היו מהארונה הפרטי, “הדמיון שלי מאוד מפותח. במחזמר של דורותי זה היה הכי כיף בעולם. הבגדים היו מרגשים. במיוחד הנעליים האדומות.”
כבר בהפקות הראשונות, היא התחילה להביא את עצמה לא רק דרך המשחק אלא גם דרך הסטייל. וכשקיבלה תפקיד בסדרה "שמש", הדברים החלו להתייצב.
“כבר הייתי בסוכנות, אז נראה לי שהציעו אותי, אני אפילו לא חושבת שעשיתי אודישן. כל הבגדים היו מהארון שלי זה היה חלק מהעניין.”
אבל התפקיד שבאמת חקק אותה בזיכרון הקולקטיבי של דור שלם היה טלי מ"ראש גדול".
“זו הייתה הפקת הטלוויזיה הראשונה הגדולה שנכנסתי אליה. זה היה מאוד קשה, מאתגר, אינטנסיבי. ממש פול־טיים. מלא צילום, מלא שעות, מלא טקסטים. הייתי בת 13.”
גם היום, כמעט 20 שנה אחרי שעלתה לאוויר, "ראש גדול" ממשיכה לחיות בלב של דור שלם. הייתה שם משהו אחר כנה, לא מתאמץ, מדויק. זו הייתה הפעם הראשונה שבני נוער ראו את עצמם באמת על המסך: החברויות, הריבים, הנשיקות הראשונות והפחד להיות שונה. כל מי שראה את הסדרה הרגיש כאילו הוא חלק מהחבורה. וזה לא נגמר עד היום, בני נוער ממשיכים לגלות אותה מחדש, לצפות בלופים, ולחלום לרגע להיות חלק מהעולם הזה. לא סתם היא הפכה לקלאסיקה ישראלית.
כילדה, היא צולמה לסצנות שלא פשוט בכלל לעבור בגיל הזה בגד ים, נשיקה, תכנים רגשיים מורכבים.
איך צולחים את זה בגיל כזה?
“הייתי בת 13 לדעתי וזה היה לי קשה, אבל הייתי מאוד פרופסיונלית, וממש השתדלתי כזה להיות על זה. אבל ממש לא ציפיתי למה שיקרה מהסדרה. "
היא עדיין זוכרת את הרגעים, את המשקל, את ההשפעה שהייתה ל"ראש גדול" על הצופים “לא חשבתי על זה אז, אבל אני חושבת שפשוט זו הייתה פעם ראשונה שסדרה דיברה על מה שילדים באמת עוברים בית ספר, חבורות, עניינים, זוגיות, בנים ובנות. זה תפס אותנו בדיוק איפה שהיינו.”
האמת שהיה הלם שלא המשכת לעונה שנייה, לא התבאסת?
לא, אני חושבת שזה היה דווקא גם קצת מבחירה שלי, כי אחרי הדבר הזה הייתי צריכה גם לעכל את הפרסום, והמשכתי אחר כך לפשוט עוד מלא פרויקטים, אז זה היה סבבה."
איך הרגשת שפתאום את לא אנונימית ומזהים אותך ברחוב ?לילדה בת 13 זה נראה מטורף, למרות שהיום כבר מלא פורצים בגיל הזה.
"אז זה באמת היה די שונה כאילו זה היה לי מוזר, זה היה לי קשה. גם באותה תקופה לא היה אינסטגרם, טיקטוק וכאלה דברים, אז אני זוכרת שזה היה מאוד בפרצוף, כאילו הרבה זיהו, אי אפשר היה ללכת לקניון או לרדת למטה בלי שכזה מציקים התשומת לב הייתה לי ממש קשה. כיף להיות גם כזה עכשיו היום עם המותג כזה מאחורי הקלעים וכזה אפילו היום צילום הזה. כאילו אני פתאום נזכרת בזה וכזה וואו הפוקוס הוא עניין, הוא כזה לא כל כך פשוט. "
אחרי שנים שבהן גילמה דמויות עם לוקים ורודים מהראש ועד הנעליים, הצבע הזה הפך לסמל כמעט רשמי של מיכאלה על המסך. אבל במציאות? זה לקח לה זמן לחזור אליו.
"במשך עשור לא יכולתי לראות ורוד," היא מחייכת. "פשוט מיציתי אותו כל תלבושת, כל פריים, הייתי עטופה בו. אבל היום? אני שוב אוהבת אותו, מאוד אפילו. הוא אחד הצבעים הכי חזקים בקולקציות שלי. יש בו משהו רך אבל עוצמתי, ילדותי אבל גם בוגר קצת כמוני, אני מניחה."
את האודישן ל"יומני החופש הגדול" קיבלה במהלך חופשה אחרי שחרור מהצבא בחופי סרי לנקה "את חייבת לשלוח אודישן לסדרה של דיסני זה מתלהק עכשיו אמרו לי, אף אחד לא יודע עברית אני שם לבד לכי תשימי מצלמה תעשי טייק של שתי דמויות ותעבירי למלהק גם עזבי שהייתי שרופה שזופה לא ראו כלום היה מחריד, לא הבנתי איך קיבלו את האודישן. החזירו לי לארץ מחופשה אחרי צבא למאצ' ובסוף קיבלתי את התפקיד" היא מצחקקת ומספרת בחיוך.
"ביומני החופש הגדול שיחקתי דמות ממש מוגזמת, וזה היה לי כיף בטירוף," היא מספרת. "זה אפשר לי להוציא החוצה צדדים שקיימים בי אבל בדרך כלל די חבויים. אני באופי שלי דווקא יחסית ביישנית, אז היה משהו ממש משחרר בלהיכנס לנעליים של מישהי כל כך גרנדיוזית, להסתתר מאחוריה ולשחק עם הקצוות."
"אני לא מתחברת לדמויות שדומות לי," היא אומרת בחיוך. "תמיד שיחקתי דמויות מאוד קיצוניות, וזה מבחינתי הכי כיף והכי מאתגר. כל הדמויות הרי חיות איפשהו בתוכך – אתה פשוט בוחר מה להוציא החוצה ומה להקצין, בהתאם למה שהסיפור דורש ממך. זה קסם של ממש."
"עשיתי את כוכב הצפון ואז מספר קמפיינים ולא נעלמתי מעולם המשחק פשוט החלטתי ואת ההחלטה המשותפת של הסוכנות שלי שאני אלך ללמוד. באיזשהו מקום הרגשתי שאני גם משחקת דמויות בצבע מסוים ורציתי להתפתח וגם נכנסתי לבית ספר למשחק אחרי שמעולם לא למדתי אבל הייתה מאוד קשה להתקבל לשם והתקבלתי והרגשתי המון גאווה, אבל פשוט ישבתי בכיתה שכולם כבר ידעו מה חזות.
אבל אני לא באמת קראתי פעם אחת ולמדתי על העולם הזה בעצם אבל עשיתי אותו מגיל צעיר באופן מאוד אינטואיטיבי וכביכול הייתה לי כבר קריירה, פשוט נהניתי עם הלימודים. האמת היא שמה שקרה בלימודים דווקא קרה לי תהליך הפוך, במקום לרצות לצאת לעולם אחרי זה ולעשות תפקידים בתיאטרון או בקולנוע די הרגשתי שאני שבעה מהעולם הזה. זאת אומרת הלימודים די כאילו גרמו לי לא לרצות, מצחיק קצת כמו עם הצבע ורוד, שכאילו קצת לא רציתי לגעת בזה אחר כך והייתי צריכה זמן עם עצמי.
ההפסקה הזאת הייתה ממש נדרשת גם אחרי כל כך הרבה שנים שלא הפסקתי לעבוד, הרגשתי שנורא בא לי לטייל ולגלוש ולעשות דברים אחרים שאני אוהבת."
במהלך הקורונה החליטה מיכאלה שהיא טסה לגלוש בחופי הוואי "מהמקום הכי רחוק כביכול מעולם המשחק, דווקא מהחיבור של הטבע ושל הגלישה ושל החיבור שלי עם עצמי ושל הדברים שאני אוהבת לעשות מאז שאני ילדה, נולד הרעיון של העסק."
“לא תכננתי לפתוח מותג. זה פשוט… קרה.”
וואו, האמת היא שהתחילה הקורונה ואני זוכרת שממש רציתי לעשות כבר איזשהו משהו שקשור לאופנה המון שנים" היא משחזרת, "ואז זה פשוט התחיל כזה הכי בקטנה מכזה להכין את הדברים ולהראות אותם באינסטגרם ואני זוכרת שקיבלתי המון המון תגובות. ואז הגיעו כזה הזמנות באינסטגרם. באמת איכשהו נולד כמעט במקרה שזה באמת מדהים."
אולי נשמע כמו סיפור סינדרלה, אבל האמת היא שבדיוק בנקודה הזאת מיכאלה עשתה את הבחירה.
"תוך כמה חודשים הגיע כבר ההצעה בשבוע האופנה שאני אעשה קולקציה תכשיטים לינקי ונטף, לירוי הסטייליסטית שלהם פנתה אליי ואמרתי לה תקשיבי אני בכלל לא עשיתי קולקציה אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות. לא הייתה לי קולקציה מוכנה, אבל לא רציתי לפספס את ההזדמנות. ישבתי יום ולילה והכנתי קולקציה שלמה מאפס. זה היה משוגע – אבל מרגש. ומשם הכול התחיל להתגלגל."
"פשוט כל כך סמכו עליי שאני מרגישה שהם היו איזה נקודת פריצה מאוד משמעותית בשבילי כי באותו יום בשבוע האופנה מעבר להתנסות המהממת והמרגשת, באמת לחבור לזוג מעצבים כזה מרשים כמו ינקי ונטף וגם לירוי שהיא באמת עילוי בתמונה אז החשיפה שקיבלתי שם ממש הקפיצה לי את העסק וגם הרבה הכירו אותי והרבה מאוד סטייליסטים והרבה מאוד כוכבים וזה באמת הייתה קפיצה משמעותית שם. ואחרי זה אינסטגרם, אינסטגרם הוא עולם מדהים כי הוא חושף לכל העולם ובאמת ברגע שאתה עושה משהו שהוא מיוחד ומזוהה איתך והוא אמיתי והוא באמת שלך, אז אתה ממש, זה די קשה כאילו לא להתבלט ולעצור את זה. זאת אומרת אני מרגישה שזה גם מה שמאוד מייחד אותי ממותגים אחרים."
ומה הופך את ג'ימיני לכל כך מזוהה, מובהק, שונה מכל מה שיש בשוק?
"אני חושבת שמה שגרם באמת למותג שלי להיות ייחודי זה, באמת, קודם כל יש פה שילוב של כמה דברים. יש פה שילוב של צורך, של ביטוי, של נשים, בנות, נערות, וגם גברים, שפשוט רוצים ללכת בביטחון עם דברים.
זאת אומרת, יש פה הרבה עניין של ביטחון. כשמישהי עונדת ג'ימיני, אז זה סטייטמנט. זה סטייטמנט של ביטחון עצמי, של משהו שהוא לא מתאמץ מדי, כי גם אנחנו באמת יכולים לענות את הדברים האלה, לא רק לאירועים, דווקא מאוד ביום יום, כשאת לובשת ג'ינס וטישרט ואת רוצה להיות קז'ואלס אני חושבת שהכיף הכי גדול זה באמת לראות בנות שעונדות את התכשיטים ומקבלות המון פידבקים."
"את לא יכולה לענות את התכשיט הזה ושלא ישאלו אותך עליו. בין אם את שונה, את מיוחדת, את מוזרה בקטע טוב, את באמת מייצרת איזשהו מסר לסביבה שלך. זאת אומרת, זה לא סתם תכשיט של זהב וכסף בטוב טעם.
וגם יש את העניין באמת של הנוחות של הדבר. זאת אומרת, אני לא עושה דברים שהם באמת אם יהלומים או משהו שאת מפחדת עליו, אז זה כיף, וזה גם הרבה יותר נגיש. את יודעת, את יכולה ללכת עם זה לים, לבריכה, זה עמיד, זה קל, זה נוח, השתקפויות והחזרות אור, זה באמת כמו אמנות לבישה."
אולי זה גם סוד הקסם של ג'ימיני העובדה שהוא מצליח לקחת אותנו לרגע למקום אחר. לא רק לבלינג יומיומי או לסטייטמנט אופנתי, אלא לתקופה אחרת, ישנה יותר, כמעט תמימה.
"מבחינתי זה משהו שאני ממש רציתי לייצר, היה לי חסר," מיכאלה משתפת בכנות. "אני אוהבת, אני רואה מסביבי ואין אז זה באמת שילוב של הכול. והחלק השלישי במשולש הוא באמת עניין הנוסטלגיה. זאת אומרת, יש פה איזשהו רפרוף לעולם נוסטלגי שכולם מתגעגעים אליו, שהוא יותר תמים, שהוא יותר כיפי, הוא באמת מפעם והוא עושה קאמבק נורא גדול בשנים האחרונות. אז אני חושבת שזה בינגו כזה מכל הכיוונים."
מי רוב הקהל שלך בעינייך? הרי זה תכשיטים שלא כל אחת תענוד.
"נכון, האמת היא שזה לא רק כל אחת, זה גם יש גברים שלובשים וזה גם מאוד עובד בחול. האמת היא שבארץ זה התחיל עכשיו לאחרונה, אבל גם גברים וגם נשים שאני מאמינה על כזה, בסביבות גיל ההייתי אומרת מ-18 ל-40, ויש לי אפילו לקוחות מבוגרות יותר, וזה ממש כזה ספקטרום רחב, כי יש גם המון סוגים של תכשיטים בקולקציות. את יוצרת תכשיטים, אבל זה מרגיש שזה הרבה יותר מזה. זאת אומרת יכולים להיות לי גברים, יכולים להיות לי נערות ונשים, וגם נשים מבוגרות שהולכות עם הפיסים. האמת היא שפשוט הטווח הוא כל כך גדול, זאת אומרת הלקוחה הצעירה ביותר שלי בטח תהיה באזור ה-17, והמבוגרת ביותר יכולה להיות גם ב-60, זאת אומרת יש פיסים שמתאימים באמת לכל אחת, במסגרת כמובן הסטייל של המותג."
מה את מנסה להגיד בכל פריט שאת מעצבת?
"אני חושבת שכל פריט בג’ימיני הוא לא רק תכשיט הוא מסר. הוא אמירה. זה מי שמחפשת דרך פשוטה להתלבש אבל עדיין רוצה לשדר נוכחות, ביטחון, חוצפה, סקסיות וקוליות. גם אם זו רק עגיל קטן – הוא לגמרי יכול להפוך לסטייטמנט. אני רוצה שכל אחת שתענוד תרגיש מחוברת לעצמה, למה שיש לה להגיד ותלך עם זה בביטחון. הרבה פעמים אני רואה בנות שאומרות 'זה מהמם, אבל זה לא אני'. ואז אחרי זמן מה, כשהן רואות את זה על אחרות, משהו נפתח. הן מרשות לעצמן להתחבר גם לצד הזה והן לא מתחרטות. ויש גם את אלו שמיד אומרות 'זה הכי אני בעולם'. הן פשוט יודעות."
איזה חלק בתהליך הכי מרגש אותך?
"האמת הכול. מרעיון, דרך עיצוב, עד הרגע שזה יוצא החוצה. ההשקה מרגשת, הפידבקים מטורפים, אבל מה שמרגש אותי באמת זה לראות את זה על מישהי ברחוב. לקבל תגובה, תיוג, הודעה מבנות שאומרות לי שזה גורם להן להרגיש שייכות, ייחודיות, חלק מקהילה עם סטייל וביטחון.
זו הסיבה שאני עושה את זה לתת לבחורות את המקום הזה, את הקול הזה, את הדרך לבטא את עצמן בדיוק כמו שהן רוצות. זה הדובדבן שבקצפת."
כששואלים את מיכאלה אלקי אם יש תכשיט אחד שמסמל את ג'ימיני, היא עוצרת רגע לחשוב ואז מסבירה שמדובר דווקא בשפה עיצובית עקבית, ולא בפריט אחד מובהק.
"אני מרגישה שאין תכשיט אחד שהוא ממש חותמת אישית," היא אומרת, "אבל כן יש לי קו מאוד ברור. למשל, השימוש באקריליק זה הפך ממש לסימן ההיכר שלי. תמיד יש בתכשיטים איזשהו אלמנט שקוף או מנצנץ, משהו שמשחק עם אור ועם השתקפויות. גם החרוזים השקופים הגדולים חזרו שוב ושוב בעיצובים שלי. והצבעוניות זה אולי האלמנט הכי מזוהה. שילובים סופר נועזים, אבל עדיין תמיד בטוב טעם."
אחרי תקופה אינטואיטיבית של יצירה, ההבנה שמדובר במשהו גדול יותר התחילה לחלחל.
"הרגע שהרגשתי שג'ימיני הוא לא רק משהו שאני עושה, אלא ממש מותג זה היה כשהסתכלתי על הפיד באינסטגרם אחרי כמה חודשים וראיתי את הפידבקים שאני מקבלת. זה היה מעבר למוצר עצמו – הבנתי שאני יודעת לבנות שפה: עיצובית, ויזואלית, מיתוגית. השילוב של הכול הסטיילינג, האווירה, האנרגיה זה פשוט תפס. זה הביא אליי מהר מאוד סטייליסטים, כוכבי פופ, משפיענים. ופתאום זה התפוצץ כולם רצו ללבוש את זה."
אבל בניגוד לסיפור קלאסי של עסק שקם מתוך תוכנית ברורה, אצלה הכול קרה כמעט בלי כוונה או אולי דווקא בגלל זה.
"לא היה איזה רגע שבו קמתי ואמרתי לעצמי 'יאללה, עכשיו בונים מותג'. זה פשוט קרה. זה יצא החוצה מעצמו, וזה בדיוק מה שהרגיש לי נכון. וכשהבנתי שזה מדויק פשוט רצתי על זה."
נדמה שג’ימיני נולדה מתוך אהבה לתכשיטים, אבל כששואלים את מיכאלה על החזון שלה למותג – מתברר שמבחינתה זה רק ההתחלה.
"מההתחלה ראיתי את ג’ימיני כמשהו שיכול לגעת בהמון תחומים של עיצוב," היא מסבירה. "נכון, התחלתי עם תכשיטים אבל תמיד סיקרן אותי לחקור חומרים, טכניקות, טכנולוגיות. אני לומדת כל הזמן מאנשים מסביבי, מבעלי מקצוע שמדליקים בי השראה. ככה נולדה גם קולקציית התלת-ממד."
העבודה עם הדפסה תלת-ממדית לא קרתה במקרה. למעשה, היא חיכתה לרגע שהטכנולוגיה תבשיל.
"שאחד הדברים שאני באמת מרגישה בחזון שלי על ג'ימיני על המותג הוא לגעת בכל מיני אספקטים של עיצוב. זאת אומרת, אני לא, אני אמנם התחלתי בתכשיטים אבל אני מתנסה בעוד הרבה סוגים של עבודה ואני גם לומדת הרבה מאנשים סביבי. זאת אומרת כל מיני בעלי מקצוע שמעוררים בהשראה בגלל זה גם דרך הסקרנות הזו נוצר באמת הקולקציה שהיא באמת מודפסת בתלת ממד.
זאת אומרת מאוד עניין אותי כבר כמה שנים רציתי לעבוד עם מדפסות וזה עדיין לא היה מספיק מפותח בשביל שאני אייצר משהו שהוא בטעם שלי ובשנים האחרונות, בשנה שנתיים האחרונות זה ממש עשה קפיצה מטורפת כאילו אני זוכרת שעוד הסתכלתי על זה כשרציתי לבנות קולקציה בעבר ועשיתי טסטים ופשוט לא אהבתי שום דבר שיצא מהטסטים וגנזתי את זה.
פתאום שנתיים אחרי מצאתי את עצמי עובדת עם חברת פלו שיש להן מדפסות תלת מיימד הכי טובות בארץ ועשיתי איתן כמה טסטים ופשוט אהבתי על זה, ואז באמת היה את הרעיון לייצר קולקציה שהיא פיוטריסטית, זאת אומרת יש פה עדיין שילוב של חומרים טבעיים וקלאסיים כמו אבנה קריסטל בצבעים מדהימים אבל הם משובצים על בעצם תכשיטים שמודפסים תלת מיימד במדפסות מאוד מאוד משוכללות ויקרות והשילוב של שני הדברים האלו שזה באמת עדיין נשאר בעולמות האקריליק. אבל זה פיוטריסטי מאוד הדליק אותי. זה גם סופר מיוחד וזה גם יצר משהו מאוד חדשני, מאוד עדכני, ומאוד עטפו מה שקורה בעולם האופנה, זאת אומרת, כל הנגיעות הפיוטריסטיות האלו מגיעות מהמון המון מותגים בעולם, אני חושבת שזה באמת משתלב מדהים. היא יצאה קולקציה סופר יפה, סופר מוצלחת, אני חושבת שזה מהקולקציות היפות במותג והיא באמת מאוד מצליחה, ואני מקבלת אלף פידבקים מדהימים מכל העולם, אגב."
איך את רואה את Jimmini בעוד חמש שנים – ומה לא היית מוכנה להתפשר עליו לעולם
"אז כן, אז אני חושבת שאני רואה את ג'ימיני מגיעה גם לאקססוריז מעבר לתכשיטים, כמו שעשיתי קולקציית ריזורט, וכמו שאני עושה, באמת הרצון הוא לגעת בכל מיני מקומות, אפילו בגדג'טים, לעצב דברים שהם באמת שימושים מעבר לתכשיט ואופנה, הייתי רוצה גם באמת לעשות, לייצר דברים שהם באמת גם מועילים לך ביום יום, אבל יש להם איזשהו פן עיצובי מאוד מיוחד, זאת אומרת לייצר גם באמת לגעת בעולם העיצוב פנים, בעיצוב אקססוריז, שהם דברים שאנחנו משתמשים להם ביום יום ופשוט לתת להם גם גאונות עיצובית."
ומה הגבול, אם יש כזה?
"אז אני חושבת שאין סוף למה שאני רואה עם המותג הזה אני כן רואה את זה באמת מוריד כמה אוגנים בכל מיני בירות אופנה, הופך להיות באמת עולמי יותר ומשפיע יותר, אני מקווה על כמה שיותר אנשים, אני ממש ממש מחכה לראות מה יוביל דבר ולאן הדברים יתגלגלו, אבל זהו בינתיים, אני ממש חושבת שהמותג הזה מיוחד, והייתי ממש שמחה לראות כמה שיותר אנשים בעולם משתמשים, עונדים, לוקחים חלק ממנו, כי זו באמת איזושהי קהילה ייחודית של אנשים עם חזון, עם אופנה, עם ביטחון, עם פשן, עם זיקה לאומנות, זיקה לאופנה, זיקה לנוסטלגיה, ועם זאת גם באמת כאילו סופר מותקנים אופנתית, ורואים את העתיד קדימה, אז כן, זה ממש נס."
צילום- רבקה אהרון | סושיאל- קרינה קובלנקו | סטיילינג- נועה גואטה | אסיסטנטית וקריאייטיב- ג'ולי פוקס | בגדים- Arketa | תכשיטים- JIMMINI | איפור + שיער- נועה רוזן
Comments