ליר כהן: "עברתי הפרעות אכילה, היום אני מחבקת את עצמי כמו שאני"
- מערכת ניוריויסטה
- Aug 19
- 11 min read
Updated: Aug 19
מאת מערכת ניוריויסטה | ראיון | 19 באוגוסט 2025
בגיל 22 בלבד, ליר כהן כבר הצליחה להפוך לאחת מיוצרות התוכן הבולטות ברשת, כזו ששילוב של הומור טבעי, פתיחות מרגשת ואהבה אינסופית לאופנה הפכו אותה לשם מוכר בטיקטוק ובאינסטגרם. היא לא מסתירה דבר לא את הצחוק המתגלגל שלה, לא את הקשיים שחוותה בדרך ולא את העובדה שהמסע שלה כלל רגעים כואבים של חוסר קבלה עצמית, זוגיות רעילה והתמודדויות בריאותיות. עם אמונה רבה, היא מספרת את הסיפור שלה כפי שהוא, בלי פילטרים, מתוך רצון לעורר השראה ולחזק את כל מי שצופה בה. “ברור שאני מתרגשת”, היא מחייכת כשאנחנו נפגשות, “זה אחד מהצילומים הכי מושקעים שהיו לי בחיים. אני שמחה סוף סוף להביא קצת את הצד האחר בי, כי בדרך כלל אני הרבה צחוקים, אהבה וטיפים, ופתאום אני מראה משהו אחר צד שהוא יותר אומנותי ואופנתי, ואופנה זה משהו שתמיד בער בי”.
כדי להבין את שורשי הכוח הזה צריך לחזור לילדות שהיא מתארת כמהולה בחום ובפשטות, ובעיקר כמעט נטולת מסכים. היא גדלה באם המושבות פתח־תקווה, בית שמאפשר לגדול נכון ובלי חוסרים “ההורים שלי לא החסירו ממני שום דבר, חינכו אותי בצורה הטובה ביותר.” הזמן עבר בין מגרש למשחקי חוץ וחברים, דור אחר כזה ש“פחות עם טלפונים, יותר לשחק בחוץ, יותר ילדות של פעם.” דווקא מהמקום הטוב הזה קל לה לראות מה חסר היום: מפגשים של בני נוער שכולם שקועים במסכים. “זה שובר לי את הלב,” היא אומרת בכנות, ואז מוסיפה את משפט המפתח שמסדר מחדש את התמונה: “כמובן שגם היו קשיים לכל אחד יש את התיק שלו אבל אם לא היו קשיים, לא היה לאן להשתפר.”
הקשיים שהיא מסמנת לא היו תאורטיים. בשנות הלימודים, מול המראות של חדרי ההלבשה והמסדרונות, נולדה ההשוואה שהלכה והעמיקה. “הטריגר להפרעות האכילה היה בעיקר בית ספר,” היא מספרת, “לראות את הבנות לובשות כל מה שבא להן ושהכול יושב עליהן בול, בזמן שאני הרגשתי שאני צריכה להסתיר את הגוף שלי כי לא אהבתי איך שהוא נראה.” היא קוראת לדבר בשמו: “היה לי חזה גדול, ישבן, ירכיים, כרס… ופשוט לא אהבתי את עצמי. הסתכלתי ואמרתי: 'למה את לא נראית כמוהן?' ואז פשוט הפסקתי לאכול.”
גם כשמוטיבציה לשינוי נולדת היא מזהירה חשוב לשאול למען מי עושים אותו ואיך עושים אותו “אם רוצים לשנות משהו בעצמכם תעשו את זה רק בצורה בריאה ומבוקרת. להתייעץ עם אנשים, עם אנשי מקצוע. אתם לא צריכים להיראות כמו אף אחד. תאהבו את עצמכם זה הכי חשוב.”
המצב החריף. “במשך שנתיים וחצי לא קיבלתי וסת,” היא נזכרת, “ירדתי המון במשקל, הייתי בתת־משקל לפחות חצי שנה.” האזהרה הרפואית נפלה עליה כמו פטיש, אם תמשיך, ייתכן שלא תוכל להביא ילדים ושכל יום כזה פוגע בה. “עשיתי שינוי ועליתי במשקל בדרך בריאה,” היא אומרת, אבל לא מציירת תמונה ורודה מדי “לצערי הראש לא תמיד עוזב, הוא חוזר, אבל היום אני מתמודדת איתו בצורה הרבה יותר נכונה.”
בתוך כל זה היא בוחרת לדבר, לא לשתוק. היא פונה ישירות לנערות ולנערים שמרגישים לבד על מנת להזהיר אותן ולמנוע מהן להגיע למצבים כאלה “קודם כל, הכול בסדר. אם אתם רוצים לשנות משהו בעצמכם תעשו את זה נכון, בריא, עם ליווי. אל תנסו להיות מישהו אחר.”
בגיל ההתבגרות, רבות מהנערות מוצאות את עצמן לכודות בין אידיאלים בלתי אפשריים של יופי לבין חוסר שביעות רצון עמוק מהמראה שלהן. הן משוות את עצמן לאחרות: לחברות, לדמויות ברשתות, לדוגמניות ורוצות להיות "כמו בתמונות", גם במחיר של הרעבת הגוף. ליר מכירה מקרוב את הכאב הזה, וגם את העובדה שהוא רחוק מלהיות נדיר.
“קיבלתי המון הודעות מבנות שחוות את מה שאני עברתי,” היא אומרת, “גם בהפרעות אכילה וגם בזוגיות רעילה. זה עצוב שבנות לא אוהבות את הגוף שלהן ורוצות להיות משהו שהן לא. כל אחת צריכה לאהוב את עצמה כמו שהיא, ואם רוצים לשנות משהו לעשות את זה בצורה בריאה ומבוקרת.”
אבל הכאב שלה לא מסתיים בגוף. ליר מספרת על הודעות שקיבלה מנשים צעירות שנמצאות במערכות יחסים פוגעניות כאלה שמלוות בבגידות, התעללות רגשית ותחושה שאין מוצא. “זה כואב לי, זה לא אמור להיות ככה. גברים אמורים להיות שם בשביל נשים, ונשים בשביל גברים. אני הייתי בהלם, איך גברים יכולים לעשות דבר כזה לנשים? איך? אישה זה הדבר הכי קדוש שיש, איך הן יכולות? כאילו, איך הם יכולים לעשות דבר כזה? אז מאוד מאוד מאוד צרם לי” היא מדגישה.
מתוך הסיפור האישי שלה וגם מתוך העובדה שמצאה אהבה בריאה ומכילה היא מנסה להעביר תקווה. “מצאתי מישהו שמחבק כל פגם בי, שמקבל אותי כמו שאני, ושאיתו אני רק גדלה. זה התיקון שלי והמקום הבטוח שלי. רציתי שיבינו שגם אם את מרגישה שהכול אבוד יש תקווה, יש אהבה טובה, והיא תגיע.”
"הייתי המצחיקה של הכיתה, תמיד הייתי עושה את הצחוקים, כולם היו קוראים לי אייקונית, תמיד אמרו לי "תפתחי טיקטוק, תפתחי טיקטוק".
הפריצה של ליר ברשת הייתה כזו שלא שמענו עדיין "זה קורע מצחוק, יום אחד מישהו צילם אותה הולכת ברחוב באיטיות אוכלת פסטה. הסרטון התפוצץ מעל שבעה מיליון צפיות. אנשים התחילו לחפש ‘ליר כהן’ ואף אחד לא הבין מי אני.” היא העלתה “סטורי־טיים” ראשון כדי להסביר מי היא ומשם זה רץ. “קוראים לי כל יום דברים הזויים,” היא צוחקת, “אז עשיתי מלא סטורי־טיים וככה זה הצליח.” הלקח הגיע מהר, לא כל דבר שצוחקים עליו בחבר’ה עובר טוב ברשת, ויש אחריות גם כשמגדילים חשיפה. לכן היא למדה לסנן, לרכך, לשאול את עצמה אם התוכן שלה פוגע במישהו ולפעמים לוותר.
הפתיחות שלה לא תמיד התקבלה יפה בהתחלה דווקא בסביבה הקרובה. “הרבה אנשים שקרובים אליי צחקו עליי,” היא מספרת, “העבירו את הסרטונים שלי בין קבוצות.” גלגל הזמן עשה את שלו “היום אותם אנשים מבקשים שאני אוריד מהם חסימה ואפרסם את העסק של ההורים שלהם.” המשפט “גלגל מסתובב” נשמע אצלה לא כהתרברבות אלא כהערה קצרה על איך החיים עובדים. היא לא מסתירה גם את האמת הכלכלית של המקצוע “הרבה אנשים פורשים מהתחום כי אין פרנסה פתוחה. יש חודשיים של קמפיינים כיף, מרוויחים ואז חודשים בלי. לא כולם בנויים לזה אבל אני מאמינה בי.”
ובכל זאת היא במקום מאוד ברור, היא יודעת לאן היא שואפת “אני יודעת שאני אעבוד מספיק קשה ואני אצליח בסופו של דבר. אני מאמינה שעוד לא הייתה הפריצה שלי והיא תגיע.”
מעבר לבידור, הפלטפורמות הן גם מיקרופון לדברים שחשוב להגיד. “הטיקטוק פלטפורמה מדהימה, וגם האינסטגרם,” היא אומרת. “אפשר לבטא את עצמך ולדבר. אני מדברת על דברים שחשובים, והפלטפורמה מעבירה את זה בצורה מדהימה. אנשים לומדים לקחים.” היא מאמינה בכוח של טוב לשם טוב: “לדעת לעשות טוב בלי לקבל בכלל תגמול זה מדהים בעיניי.” לפעמים זה תיעוד של עוולות קטנות־גדולות מהיומיום, לפעמים זה מסר מוסרי ברור; תמיד זה חיפוש אחרי השפעה שמרימה. ההשפעה הזו אינה תיאוריה “אני מקבלת מאות הודעות ביום, מאנשים שאומרים כמה שניתי להם את החיים, וכמה עזרתי להם בתקופה שהעלתי על הפרעות אכילה, בנות באו ואמרו לי, תקשיבי, אני בדיוק הייתי במקרה שלך, ויש לך טיפים לעזור לי” היא אומרת, “אני משתדלת לענות לכולם. אנשים מספרים איך סרטון אחד הצליח להזיז משהו בחיים שלהם. זה הדבר הכי כיף בעולם.”
"ולאחרונה כשפרסמתי על זה שהייתי בזוגיות שלוש שנים, שנגמרה בצורה הכי מזעזעת שיש וזו הייתה זוגיות רעילה, ועכשיו אני בזוגיות שהבן אדם מחבק כל פגם בי, כל משהו שאני לא אוהבת בי, מקבל אותי כמו שאני ואנחנו רק לומדים אחד מהשנייה. מחזקים אחד את השנייה ואני במקום הרבה יותר טוב. בנות באות וכותבות לי, 'תקשיבי, אני הייתי בדיוק במקום שלך, ונתת לי כוח להמשיך, הייתי בטוחה שהכל אבוד, ואז ראיתי את הסרטון שלך, ובאמת נתת לי כוח להאמין' זה מילא לי את הלב והייתי כל כך גאה בעצמי שאני משנה להם את החיים לטובה וזה הכי כיף בעולם".
עם הכוח מגיעה אחריות. כהן ממליצה לעצמה ולחבריה למקצוע על גבולות בהירים במיוחד כשקהל העוקבים כולל בני ובנות נוער. “אני לא אעלה דברים עם קללות או מיניים,” היא מדגישה. “יש גבול מאוד ברור. בני נוער לוקחים דוגמה מכל דבר.” לצד גבולות התוכן היא למדה לשים גבולות גם ביחסים במרחב הזה. “היו לי קונפליקטים עם יוצרי תוכן אחרים,” היא מודה, ומיד מסייגת שהיא לא בקטע של לריב או לייצר דרמה.
“בחרתי לא לפתוח דברים כדי לא ליצור עוד ריב. למדתי לבחור מי סביבי. אני לא רוצה ‘חברויות’ שמתבססות רק על צילומים זה לא באמת.” היא לא מאמינה שמדובר בזירה תחרותית בהכרח “יש מקום לכולם. יש ותיקים שפחות אוהבים שנכנסים לתחום שלהם, אבל תוכן כולם יכולים לעשות, ואין לזה גבול” לכן היא גם מפרקת את הקלישאה על “העתקות” “אנשים מעתיקים ממני, וגם אני לוקחת השראות מאחרים וזה בסדר. בסוף זה מרים את כולם.”
עולם יצירת התוכן, כפי שליר חווה אותו, הוא שילוב בין פרגון אמיתי לבין תחרותיות שיכולה להיות חדה וברורה. היא מספרת שהמפגשים עם יוצרי תוכן שונים, באירועים ובהשקות, הביאו איתם מגוון חוויות חלקן מחבקות, וחלקן פחות. “באתי להרבה השקות וראיתי יוצרי תוכן שגדלתי עליהם, שהייתי מאוהבת בהם, והם היו כל כך חמודים ומדהימים. יש כאלה שלא הכירו אותי ואמרו לי שאני מקסימה,” היא נזכרת, “יש באמת הרבה שרוצים לפרגן ולחבק את הדור החדש.”
אבל לצד רגעי הפרגון, יש גם מצבים פחות נעימים. “יש ותיקים שפחות אוהבים שנכנסים לתחום שלהם. היו אירועים שהרגשתי בהם שמסתכלים עליי כאילו ‘מה את עושה פה? את חדשה, אף אחד לא מכיר אותך’. אבל לא נתתי לזה לעצור אותי.” לדבריה, גם כשהיא נתקלת ביוצרים שלא מגלים רצון להתחבר, היא בוחרת להתמקד באלה שכן: “שחר טבוך תמיד היה מסביר פנים ואני מתה עליו, וגם דילן דרור יש הרבה יוצרי תוכן שבאמת מפרגנים ונותנים טיפים ותמיכה.”
היא מדגישה שאין באמת תחרות על התוכן עצמו, אלא בעיקר על הקמפיינים שמדובר על פרנסה ומשאב מוגבל שכל היוצרים רוצים בו. “תוכן כולם יכולים לעשות ואין לו גבול,” היא אומרת, “אבל בקמפיינים יש מספר מוגבל של מקומות, אז התחרות שם יותר מורגשת.” בעיניה, המפתח הוא למצוא את המעגל הקרוב שלך “גם אם לא כולם חברים של כולם, מספיק שיהיו לך שניים שלושה אנשים שאפשר להתייעץ איתם וזה שווה הכול.”
סרטון אחד שפרסמה בנושא גרם לשיחה פתוחה יותר בתעשייה. “קיבלתי המון פידבקים מיוצרי תוכן גם גדולים וגם קטנים שאמרו שהם מרגישים אותו דבר,” היא משתפת. “הבנתי שזו לא רק אני, ושבעולם הזה, שהוא גם של אינטרסים, עדיין אפשר למצוא חברויות אמיתיות. אפילו קיבלתי פניות מאנשים שלא חשבתי שמכירים אותי בכלל, שרצו להתחבר ולשמור על קשר.”
דווקא מכאן היא בוחרת לחשוף משהו אישי מאוד הקשבה לגוף ולבריאות הנשית. “גיליתי ציסטה בשחלה,” היא מספרת בפשטות חדה, “היו כאבים ונפיחות, והרבה שאלו אם אני בהריון.” הבחירה לשתף לא הייתה כדי לעורר רחמים “לא רציתי שירחמו עליי. רציתי להעלות מודעות. אם מישהי חווה תסמינים שתלך להיבדק. זה יכול להציל חיים.” היא מתארת את הכאב, את המבוכה, את הדאגה ואז את ההכרה שהאחריות הציבורית שלה חלה גם פה: לתת שם לתחושות, להצביע על בדיקה, ללחוש בעדינות לצופות הצעירות שאסור להזניח. “אם זה עוזר אפילו לאדם אחד זה שווה הכול.”
איך הקהל הגיב כשנעלמת?
"וואו, תקשיב, הייתי בהלם.
קודם כל, זה שהם כותבים הודעות, ליר, מה קורה? למה את לא פעילה? איפה את ליר? הכל בסדר? זה שהם מרגישים קשר כל כך אישי אלייך, וכל כך עמוק, זה מדהים. לא האמנתי שאני יכולה להגיע לקשר כל כך עמוק וחזק עם העוקבים שלי, שהם באמת כמו המשפחה, בסופו של דבר הם מדהים אליי הכל והם מרגישים שמשהו לא קשורה. אם יומיים אני לא נמצאת, הם כבר כותבים לי 'איפה את ליר? מה קורה? למה לא את פעילה? איפה היא בזמן הזה? קרה משהו, הכל בסדר?' שזה הכי מחמם בעולם, כי זה בתכלס כמו המשפחה שלי."
אחרי זוגיות בת שלוש שנים, אותה היא מגדירה כרעילה לשני הצדדים, שנסתיימה ביום הולדתה "בצורה הכי מזעזעת", ליר משתפת בפתיחות יוצאת דופן. "שאני הייתי באמת בזוגיות של שלוש שנים כמו ששיתפתי. אני הייתי ילדה, בת 18, והוא היה מבוגר ממני בכמעט עשור. זאת הייתה הזוגיות הראשונה שלי, ולא היה לי אינדיקציה לדעת שדברים לא היו בסדר, גם בצד שלי וגם בצד שלו. לא ידעתי למה להקביל את זה, כי הייתי בטוחה שככה באמת נראית זוגיות. ואני יכולה להגיד ככה בלשון המעטה, כי אני באמת רוצה לכבד אותו. זה לא היה אמור להיות ככה. אני הרגשתי שאני על הסף הכי גרוע בעולם, מושפלת, ושמגיע לי להיות מושפלת. אבל במבט לאחור, אני הבנתי שהייתי בסדר אני הכלתי הרבה, ואולי פשוט לא התאמנו. בגלל זה זה הגיע למצב כזה. זו הייתה זוגיות רעילה, גם לי וגם לו."
לאחר פרידה קשה, היא חשבה שאין גברים טובים, שאין דבר כזה שמישהו ירצה רק לעשות לה טוב. ואז הגיע יובל, "זאוס", שהראה לה אחרת. כבר תקופה ארוכה ליר זורקת רמזים ברשתות על בחור מסתורי בשם הבדוי "זאוס". העוקבים חיכו לרגע שבו ייחשף זה שכבש את ליבה, וכמה שבועות לפני כן זה קרה "זאוס" התגלה כיובל, הבחור שהחזיר לה את האמון באהבה. השניים, שיצאו בעבר אך נפרדו, ולאחר חצי שנה החליטו הפעם ללכת על זה ברצינות. מאז, הפיד של ליר הוא שילוב מושלם של זוגיות דביקה עם סרטונים משעשעים, שמוכיחים שאהבה טובה באה גם עם הומור בריא.
"הוא מחבק כל פגם בי ומראה לי שמגיע לי טוב," היא אומרת ועיניה נוצצות. דווקא זה הפחיד אותה בהתחלה; הם היו בנתק חצי שנה, ויובל לא הפסיק להילחם עליה. "בסוף נתתי צ’אנס והבנתי שמגיע לי את האהבה הזו." היא לא ממהרת להכריז הכרזות גדולות "עוד מוקדם להגיד כי אנחנו רק בהתחלה," אבל מרגישה כיוון טוב: "בעזרת ה׳ זה יהיה זה… ועוד נזמין אותך לחתונה," היא צוחקת.
מהסיפור האישי נולד גם מסר לאחרות: "לכל הבנות שחושבות שהכול אבוד יש תקווה ויש גברים טובים בעולם. הגבר הנכון יעשה אותך מלכה, יגרום לך להרגיש מלכה, יקבל אותך עם הדברים שאת אוהבת וגם עם מה שלא, ויכיל הכול. זה גבר אמיתי."
הסיפור הרומנטי מתחבר אצל ליר גם להחלמה מסוג אחר החזרת הערך העצמי אחרי פרידה קשה. היא מספרת איך לקחה זמן לעצמה, סגרה מעגלים וקבעה רף חדש של יחס שמגיע לה. "ידעתי מה אני שווה ומה מגיע לי. וכשהקול הזה התבהר, אפשר היה להכניס אהבה טובה פנימה."
לפניו לא יוצאת להרבה דייטים, מה שינה בך מאז מה שעברתי עם האקס?
"וואו, קודם כל באמת לא הסכמתי עצמי לצאת להרבה דייטים כי עדיין לא הייתי, לא הרגשתי שאני עוד פתוחה לאהבה או פתוחה למערכת יחסים, לא הרגשתי שאני עדיין שם, ואז יובל הראה לי כמה אני שווה, וכמה אני חזקה, וכמה אני צריכה להאמין בעצמי, וכמה אני צריכה להעריך את עצמי, והוא הראה לי כמה טוב אני יכולה להביא, וכמה טוב אני יכולה גם לקבל"
היא לא מתעלמת מהמציאות: לא כולם יפרגנו לה בדרך. "יש הרבה אנשים שלא מפרגנים לצערי, וראיתי את זה לא פעם. אבל יש גם הרבה שכן מפרגנים, וככל שיותר מצליחים, כך זה מרים את כולם."
וכשמדברים על ליר ולא מזכירים אופנה משהו חסר. היא מסרבת להינעל בהגדרה אחת: “אני לא מגדירה את הסטייל שלי,” היא מסבירה. “אני מתלבשת לפי איך שאני מרגישה. בא לי בייסיק? ג׳ינס וגופייה. בא לי להשקיע? שמלה ועקבים.” המוטו שלה הפך כבר לבדיחה פרטית עם הקהל: “שמלה ועקבים לכל מקום הלוואי ויכולתי ללכת ככה גם לסופר.” האהבה שלה לאקססוריז, לתיקים ולנעלי עקב, יושבת על אותו ציר שמניע את כל העשייה שלה להפוך יומיום רגיל לסצנה קטנה של שמחה עצמית.
בצד המקצועי היא מסכמת את הכיוון בשני משפטים: חלום ומסר. “החלום שלי מאז ומתמיד היה להיות שחקנית ולהצליח בתחום המשחק פה וגם בחו״ל,” היא מודה בלי להתנצל. והמסר? “לא להפסיק לחלום. תמיד להתמיד. גם אם צוחקים עליכם תמשיכו. אם אתם מאמינים בדרך שלכם תצליחו.” היא זוכרת היטב את הקולות בתחילת הדרך “מי את חושבת שאת? מי יקשיב לך?” ואת ההחלטה להמשיך בכל זאת: “אמרתי לעצמי: אם אפילו בן אדם אחד אוהב את מה שאני עושה עשיתי את שלי. וככה המשכתי.”
“יצא לי לראות מפורסמים שלא היו נחמדים אליי,” היא מודה, “וזה רק מראה כמה צריך להיות נחמדים אנשים זוכרים הכול.” היא מתעקשת להיות נגישה “אנשים באים ואומרים ‘פגשתי אותך והיית מה זה נחמדה’ וכאילו, למה שאני לא אהיה? מי אני ומה אני?” במקביל היא מתמודדת עם סטיגמה שמנסה להידבק אליה “אני לא יודעת למה נתפס בטיקטוק שאני לא נחמדה. לפעמים זה הפנים שלי כשאני עייפה או מרוכזת, וזה נותן רושם אחר.” לכן היא משתדלת פי שניים “גם ביום הכי גרוע שלי אני אגיד שלום, אצטלם, אהיה נחמדה. זה הטבע להיות חמודה לאנשים.”
בין אם זו ילדת העיר הגדולה שהעדיפה חצר על מסך, נערה מול מראה שהפכה אויב, אישה צעירה שמצאה את הקול שלה במדיום שהכי אוהב כנות, או יוצרת שמבקשת לתרגם את אהבת האופנה למשהו גדול יותר ליר כהן היא סיפור שמורכב מחמלה עצמית ומעבודה יומיומית. היא תמשיך להעלות סטורי־טיימים כי “כל יום קורים דברים הזויים”, תמשיך לסנן תוכן שלא משרת טוב, תדבר על בריאות בלי אפקטים דרמטיים, תאהב בקול רם ותתעקש להאמין בפריצה שעוד לפניה. “אני אעבוד מספיק קשה כדי שזה יקרה,” היא אומרת בפשטות שמטפסת גבוה, “ובעזרת העוקבים שלי זה יקרה.”
צילום- קרינה קובלנקו | לוקיישן- casamancini | סטיילינג- זוהר סימון | שמלות- נוי כהן הארונוב, נגאח נצורה חמודי, תכשיטים- דנון | איפור ושיער- שיר אגמי | סושיאל- יובל דארי, אמילי זלצר
Comments